עמדת הקיפוד
ניסוחי המדיניות הישראלית שהיו פתוחים עד כה למשמעויות שונות ונמנעו מלהעמיד דברים על חודם, שינו טעמם בזמן האחרון וכמו נתכנסו, כל כולם, בתוך עמדת־הקיפוד הסומרת של התיבה הזעירה "לא".
 שינוי־נוסח זה בא כתגובה על שיחות־הארבע, או שיחות־השתים, והיה תו־היכר עיקרי להופעותיה האחרונות של גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל, שקבעה בימים אלה, ברורות ונמרצות, כי לא נקבל כל הצעות הֶסדר שאין בהן עמידה על עקרון המשא־ומתן ועקרון ההסדר החוזי. ואם יועברו ההצעות למועצת־הבטחון נאמר "לא" ובמקרה שהן תוגשנה לעצרת האו"ם נחזור ונאמר "לא".
 יש להניח כי נימה זו נשמעת בזמן הנכון ובצורה הנכונה וכי רישומה, במידה שמדובר על כתובת מפורשת ועל שלב מדיני מוגדר, יהיה לברכה. אך ככל שיפוג רושם החידוש שבאמירה חדה זו, כן עשוי להתגלות החסרון המהותי הטבוע בה.

אזעקת השווא הגדולה
לא פעם אחת אלא כמה פעמים עמלתי והבקעתי בתוך שצף תוכחתו של פרופסור יעקב טלמון בענין יחסנו לשאלה הערבית, יחס שבגללו נצטרך לוותר, כמשתמע מדבריו, על מעמדנו כעם במשפחת העמים, יחס הטומן בחובו סכנת שמד ליהודי־התפוצות שלא יוכלו שאת את העוולה, יחס שהוא חטא ליושר ולתבונה ולתחושת הצדק של הטובים באנושות.