|
המאבק עם עצמנו הוא שיקבע - נתן אלתרמן
טוב גינוי חריף מהספד נאה. מוטב שיגנו אותנו, ואנו חיים, משיהללו אותנו ואנו בעולם האמת. כך, ובדומה לכך, מתנסח כיום האני־מאמין (הרעיוני, אם אפשר לומר) של מדינאינו במערכה הפוליטית והציבורית של ישראל עם המעצמות ועם דעת־הקהל העולמית.
אין ספק כי יש בו בניסוח זה מה שקוראים "חכמת־חיים" וברור כי לגופם של ענינים מוגדרים ומפורשים, כגון הופעות במועצת־הבטחון, הוא עיקרון נכון ובר־טעם.
ואף־על־פי־כן, במידה שעיקרון זה חורג מתחומיו המפורשים, במידה שהוא הולך ונהפך כעין השקפת־עולם פאטאליסטית, כעין מוטו לכל המערכה המדינית והאידיאולוגית שעם ישראל ומדינת ישראל עומדים בה כיום, עלינו לשאול בנפשנו אם אנו פטורים מספקות לגביו. דומה כי מעֵבר ומבעד לנסיבות החולפות, הולך עיקרון זה ונעשה כמין השלמה עם תבוסה רעיונית שממדיה ומשמעותה עלולים להיות גדולים מכפי שאנו משערים. לא חשוב אם אנו סבורים כי תבוסה זו היא ארעית ואינה מוצדקת. למעשה אנו מקבלים אותה עלינו ומוצאים לנו אפילו צידוק בכך שהכשלון בענין זה טוב מן הכליון.
אמנם מפעם לפעם מתאזרת מדיניותנו להדוף התקפות־שטנה, או לשכך גילויים של הלכי־רוח עויינים לנו – ובלשון המקצוע נקרא הדבר בשם מאמצי הסברה לשיפור התדמית – אך תוך כדי התאזרות זו אתה רואה שוב כי אנו ממשיכים בקו המדיני הכולל, בקו הרעיוני העיקרי, אשר בעטיוֹ – על־כל־פנים בסיועו הנמרץ – הגענו למצב זה של התגוננות רעיונית ומוסרית.
חזור |