פתע אתה שוהה רגע, פונה כה וכה, מביט סביב, ומבין כי נסתיימו ויכוחינו.

העיונים והדיונים, השאלות-ותשובות, הסימפוזיונים, בעיית גבולות היסטוריים או גבולות בטחוניים, שאלות דמיון ומציאות של דמוגרפיה, סוגיות שטחים תמורת שלום, או שטחים כמכשול לשלום – כל אלה עוד מרחפים בחלל האוויר, אך כבר הם כעופות-כנף אחרונים עם חילוף העונות.

כל זה הולך ונמוג. נשארת העובדה העיקרית. זו האומרת כי מדינת ישראל, המוסיפה לעמוד על חייה, ממשיכה בכך את המלאכה שהתחילה בה ביום הכרזת העצמאות, היא אותה מדינה שהוכרזה לפני עשרים שנים, ורק גבולותיה כיום הם אחרים משהיו.

והדם נשפך על גבולות אלה מפני שהם גבולות ישראל, ולא מפני שהם גבולות של "שטחים מוחזקים".

ואם בראשית הדברים רווחה הגירסה שראתה את הגבולות החדשים הללו כ"קלפים" בידינו, הוצא כיום המונח הזה מכלל שימוש ואינו נשמע עוד. שכן החוש הנכון והטבעי הוא שקבע, בלי אומר ודברים, שאין אלה קלפי-משחק. אין עם שופך דמו על קלפים. אומה אינה קוביוסטוס.