התפרצות הטירוף הג'האדי של ממשלות ערב, לאחר הדליקה במסגד אל-אקצה, שוככת בהדרגה. אותו בליל שוצף של שקר ושכרון-חושים, של חימה המלבה את עצמה ושל שמחת קפיצה-על-המציאה, של זעקות-שבר ויללות נקם על "אויבי אלוהים" – כל זה נסתבר, כנראה, גם לשליטי ערב כהפרזה- פורתא, לאחר שהבינו כי הם תפסו מרובה וכי העולם, יותר משנסחף בחזיון זה, נרתע מפניו. רשאים אנו לשאוב עידוד מכך שקיצוניותה של חמת-השתוללות זו היתה במידה רבה פרי חוסר-אונים להוציאה אל הפועל. ונראה כי גם ההתפרצות הזאת לא יכלה לשבש את התהליך העיקרי המסתמן בעולם לגבי המזרח-התיכון, תהליך שעיקרו פחות עצבנות ופחות קדחת של סף מלחמה כוללת. גם את השלב החדש של הטרור הערבי – שלב גלובאלי כביכול, עם הפיצוץ שבוצע לא מכבר במשרדי "צים" בלונדון וחטיפת הבואינג האמריקני – עלינו לראות כהוויתו. שכן התפשטות גיאוגראפית זו של טרור אינה אסקאלאציה של הצלחות והישגים אלא בעיקר פרי חוסר תוצאות של ממש בחזית העיקרית. אילו הצליחו ארגוני-הטרור הללו להגשים לוא רק חלק-מה מתכניתם, לאחר שהתיימרו להפוך את ישראל כולה לזירת התקוממות ערבית, לא היו מבקשים תחליפים של פיצוצים בלונדון ושל הצגות צ'ה-גווארה באוויר. דבר זה עלינו לדעת לא מפני שזה נחוץ לחיזוק המוראל, אלא פשוט כדי להעריך נכונה את המציאות.