במרחק שנים-עשר קילומטרים מירושלים, בצדה של דרך המתמשכת מבית-לחם לחברון, שוכן הכפר הערבי אל-ח'אדר ובו מנזר יווני.
בראשית המאה היו מביאים למנזר זה, לשם ריפוי, אנשים אחוזי טירוף ותקופי רוחות-רעות ודיבוקים שונים, וכאן היו מזומנות להם שיטות טיפול מכל הסוגים, החל מקמיעות והשבעות ועד כבילה באזיקים, או שיטות-הלם של טלטולים וזעזועים שנועדו להתיש את הכוחות השטניים ולסלק אותם מן הגוף.
מזה עשרות בשנים אין המנזר עוסק במחלות כאלה, אך בשבוע זה, שעה שאחד הנזירים הישישים השקיף מראש גג על הנעשה מסביב, נתגלה לעיניו חזיון שהזכיר לו, אמנם בשינוי צורה, שמץ-מה מאותה התעסקות במוכי-אלהים.
הוא ראה בראש גבעה אחת קבוצה של פציינטים יהודים, כשהם יושבים בשורה על האדמה ולמולם כמה וכמה סניטרים שבאו דחופים, לאחר שחיפשו את חוליהם ומצאום כאן. סניטרים אלה ניסו לשדל את היושבים, קודם בלשון רכה, שייכנסו לרכב, אשר בא להסיעם, ולאחר שלא נענו החלו מרימים ונושאים ומעבירים וגוררים אותם, כששני אחים אוחזים בכל חולה, המגיב בפאסיביות אפיינית. כך עד שתמה ההעברה, והגבעה נשארה שוממה וריקה כשהייתה.
אז ירד הנזיר הישיש במדרגות מן הגג ותוך כך הרהר, שאכן השנים עוברות, אך טירופו של עולם בעינו עומד.