השינוי שהתחולל בנוף הפוליטי של ישראל, עם האיחוד המשולש, אינו מליצה.  ההר הגדול, שחלש על הסביבה, התמזג בן-לילה עם שני מיבנים גיאולוגיים סמוכים, והגוף החדש מתנשא עכשיו כצירוף של שיני-סלע ומכתֵשים וגבנונים.  טיבו של מיבנה חדש זה אינו מוגדר, אך גדלו-ותקפו ברורים.  לנוכח ממדיו יש נתפסים אפילו לבהלה ותוהים אם מעתה יהא בכלל מקום לנוע ימינה או שמאלה.
   יותר מזה.  לא רק הנוף נשתנה.  נעלמו מלים אשר שיוו גוון מיוחד ומוכּר להווי הציבורי.  הצליל "רפ"י" היה חדש, ביחס, אך שמות כמו "מפא"י", או "לאחדות-העבודה-פועלי-ציון", כשהם יוצאים לפתע מכלל שימוש, הרי זה כמעט מהפכה לשונית, המשנה את טעמו וצביונו של השיג-ושיח החברתי.  ביחוד מפא"י.  זו היתה מלת-מפתח.  מאותן מלים שבלעדיהן אין לפתוח אפילו אשנב קטן אל תוך התקופה.  במרוצת הזמנים עלו וירדו מלים כאלו, שצלילן הוא סמל לפרק מסויים וחייהן חיי שעה.  אך מפא"י בילתה את כולן.  עמה אתה עובר ופותח דלתי שלושים-ושבע שנים בזו אחר זו, עד שנדמה לך שאתה יכול להגיע עמה על ראשית הבריאה.  והנה פתאום לפתע היא במגרה של עתיקות כמו "עליה חדשה" או הגוש-האזרחי או צ"ס וצעירי-ציון.  משונה הדבר, אך כבר מתחילים אפילו להזכיר אותה לטובה.  זה סימן שבאמת הקיץ הקץ.