בעוד אנו עוקבים בעתון אחרי מהלך משפטיהם של אנשי "אל פתח", העומדים לדין צבאי, נתפרסמו, בסמוך לכך, תיאורי נסיבות משפטם של ארבעת הסופרים-הסוטים במסוקבה ותיאור ההפגנה שנערכה שם לפני בית-הדין.  סוכנויות הטלגראף מסר כי אף שהמשפט התנהל בדלתיים פתוחות, להלכה, הרי למעשה נמצאו הדלתות נעולות בפני כל מי שלא נמצא כשר מלכתחילה, וכי בין אלא שרשות הכניסה נמנעה מהם הופץ כתב-מחאה שבו נאמר כי משפט זה הוא ביזוי כבודה של ברית המועצות והוא מזכיר את תקופת משפטי-הטיהורים האפלים של שנות השלושים.
  לכאורה, אין סמיכות פרשיות בין משפט-המחבלים שבישראל לבית משפט-המחברים שבמוסקה ובכל זאת, למקרא הדברים עלה לרגע הרהור, שעל אף כל המסוּפר בעתוני רוסיה בענין שיטות-הדיכוי של השלטונות הישראליים, מסתבר כי המשפט שמדינת ישראל עורכת לאויביה-בנפש הוא הוגן יותר מזה שברית-המועצות עורכת לסופריה.  אלא שהרהור זה אינו עיקר, שכן כל אותו משפט מוסקבאי אינו חידוש גדול, לא מצד שרירות-הנוהל ולא מצד רמיסת זכויות-האזרח.  בשטח זה הושגו שם פעם שיאים שהמתרחש ביום אינו אלא צל-צילם החיוור.  החידוש הגדול והמפתיע באמת הוא לא במשפט עצמו אלא בכך שאפשר היה להפגין נגדו, ולא רק להפגין אלא גם להישאר בחיים.