שעה שחבר-הכנסת וילנר עלה לדוכן, כדי להציע להוריד מסדר-היום את המחאה על הדיבה הפולנית, קמה בכנסת סערה, מן העזות ביותר שנתחוללו בבית-המחוקקים הישראלי.
שמץ ממנה שודר גם ביומן-החדשות של "קול ישראל".  קולות-השיסוע הרצופים עלו כנחשול ולא היה ספק שהחימה היא רבה וסוחפת.  זמן-מה עמד וילנר כשהוא חוזר על פסוק-הפתיחה של דבריו ואינו מצליח להגיע לסופו.
איני מפקפק אפילו רגע אחד בכנוּתה ובצדקתה של חמת המשסעים ואף-על-פי-כן, אם לדון לפי מה שבקע ועלה מתוך השידור, איני בטוח מי יצא נשכר מכך, וילנר האחד או הכנסת כולה.
דומה שהמליאה הנסערת היתה צריכה להביא בחשבון כי תמונה זו של אדם אחד הניצב על הבמה ואינו יכול לפצות פה מרוב קריאות הזעם והבוז המוטחות כנגדו מפיות כל הקהל כולו, היא תמונה בעלת מסורת עתיקה מאד וברוב המקרים היא מעוררת אסוציאציות שאינן לזכוּת הקוראים "רד".
אין להתעלם מן העובדה כי הצדק, כנראה, מתוך הנסיון – מתייצב במקרים כאלה, כמעט תמיד, באופן אבטומאטי, בטרם כל בירורים והבהרות, לימין האחד העומד נגד רבים.  אפשר לומר כי במקרה זה עמד לווילנר היתרון-המיספרי של היותו יחיד ומנודה למול הקהל הגדול.  וחבל שכך נתגלגלו הדברים.