המדיניות הישראלית העלתה השבוע שתי הצהרות בענינים-שביסוד. האחת היתה שיא של תקיפות קיצונית והשניה תמצית של גמישות ריאליסטית.  הצד השווה שביניהן היה הצליל החלול, הסתמי, המביך, שעלה מתוכן.  הראשנה באה לידי ביטוי בשיחתו של ראש-הממשלה עם כתב יונייטד-פראֶס, ואילו השניה שייכת לתכונה הרבה שקמה מסביב לצו של משרד-הפנים בענין "השטחים המוחזקים".
בשיחתו עם הכתב של סוכנות הידיעות האמריקנית אמר, כידוע, ראש-הממשלה, כי אם תתערב ברית-המועצות התערבות פעילה בסכסוך שבינינו ובין מדינות-ערב נילחם עד הישראלי האחרון.
הצהרה זו השאירה את הציבור נבוך קמעה ותוהה על פשר הדברים.  מבוכה זו נבעה במידה מסויימת גם מן העובדה שדברים אלה, מצד החלטיוּת נחושה שבהם, לא נתיישבו אלא בדוחק עם אָפיו ונוסח דיבורו הרגיל של ראש-הממשלה.  עם זאת היה תכנם ברור בתכלית ולא הניח מקום לספק.  ראש-הממשלה אמר למעשה שאם תתערב ברית-המועצות בסכסוך, נילחם בה מתוך ידיעה ברורה שסופנו להימחות מעל פני האדמה.
החלטיוּת חותכת זו אינה מניחה מקום לפירושים הרבה.  ובכל-זאת, כיוון שהצהרה זו, כמסתבר, אינה פרי החלטה נחרצת שנתקבלה בישיבת הממשלה, ראוי להעיר שיש ספק אם הישראלי-המיועד-להיות-אחרון צריך לראות את הדברים האלה כהתחייבות מראש.
דומה כי אף בלי לעשות חשבון-כוחות או חשבון קיום-או-חדלון ובלי להעלות אפשרויות אחרות, כגון רתיעתה של ברית-המועצות מפני הסתבכויות נוספות וכדומה, אפשר לומר כי בענין זה שהעלה ראש-הממשלה דיה להחלטה בשעתה.