"יש להימנע במיוחד מהשקפה ניהיליסטית בדבר הכרחיוּתה של מלחמה כוללת חדשה.  השקפה זו אינה מבוססת לגופה, והתפשטותה בתודעה הלאומית כרוכה בנזק רוחני ומדיני חמור".
התרעה בוטה זו נשמעה מפיו של שר-החוץ, במועצת סניף מפלגת-העבודה בירושלים, בתוך סקירה שעמדה על עיקרי מדיניותנו בשעה זו. 
חבל ששר-החוץ לא פירש מי הם, לדעתו, דוגליה של אותה השקפה ניהיליסטית או פאטאליסטית, ומה הם הסימנים המוחשיים להתפשטותה בתודעה הלאומית שלנו.  עד כה ידענו כי תורה זו, של הכרחיוּת המלחמה הכוללת החדשה בין ישראל ובין מדינות ערב, היא תורתם של שליטי ערב בלבד, ואולי אפילו לא של כולם, אלא רק של הקיצוניים שבהם, ואף אלה יש שמהם נזהרים מלדגול בה בפומבי והיא מתגלית ברגע-האמת או השקר שלהם, כפי שאירע לאחרונה בנאומו של נאצר לאחר התקפת-השלום המפורסמת.
 שעה ששר-החוץ שלנו מתריע איפוא על השקפה דומה, העלולה להשתרש, לדבריו, בתודעה הלאומית של ישראל, היה עליו אולי להימנע מהכללות ולפרש יותר אל מי ואל מה הוא מתכוון.
היה עליו לעשות כן משום חומרתה הקיצונית של אשמה זו והמשתמע מתוכה, ומשום האחריות המחייבת את המטיח דברים כאלה בפמבי.
   אך יותר ממידת אחריות הכרוכה באשמה זו, ויותר ממידת נזק מדיני שבה – נזק ששר-החוץ חרד לו כל-כך – חשובה מידת אמת שבה.