החרדה ל"שמירת אָפיה היהודי של מדינת ישראל" יכולה, כמסתבר, ללבוש צורות משונות ביותר.
מתוך חרדה זו לאופיה היהודי יש חוגים שטוענים, מאז מלחמת-ששת-הימים, כי צו לאומי עליון  גוזר עלינו להיפטר ויהי מה מאזורים מובהקים ועמוקי-שורש של ארץ-ישראל ההיסטורית, מחמת חצי מיליון ערבים היושבים בהם. 
זאת, כמובן, מתוך הנחה, המשתמעת מאליה, שהגורם האחד, שיקבע את מאזן האוכלוסים במדינת ישראל לעתיד לבוא, יהיה הריבוי הטבעי של הערבים.
שכן הנחות-היסוד שעליהן נבנית תכנית זו של שמירת האופי היהודי של ישראל הן מחיקת עקרון העליה מכלל החשבון היהודי הלאומי, ביטול מראש של סיכויי כל מאמצים להגשמת עיקרון זה, התעלמות מכל נסיבות-עתיד העשויות להעמיד את העליה מחדש בכל הדחיפות על סדר-יומנו.
אם נוסף למחיקת עקרון-העליה את הוויתור-מרצון על זכותנו וזיקתנו לגבי לבה של הארץ, שפירושו ויתור על עצם המושג ארץ-ישראל, כפי שגרסו אותו תולדות-העם ותולדות-הציונות עד לפני עשרים שנה, אפשר לומר, כי בעלי תכנית זו רואים את שמירת האופי היהודי של ישראל במסגרת של דה-ציוניזאציה של המדינה.