ענין אחד מן הענינים שעלו על הפרק בדיון שנערך ב"בית ברל", בשבוע שעבר, הסעיר את רוחות "הלשכה המורחבת" של מפלגת-העבודה המאוחדת יותר משאר שאלות.  לפי טיבו היה זה, לכאורה, ענין עקרוני, ואם תתקבל החלטה לגביו עשוי הדבר להיות חידוש רב-משמעות בחיינו הציבוריים.  אך יותר מן הענין עצמו חשובים דרכי בירורו, רמתם ומהותם של הנימוקים, של ההנחות, של ההוכחות והתוכחות.  כל אלה גרמו לכך שהדיון בסעיף זה נהפך לתמציה צרופה של טשטוש, של ערבוב דל-הגיון ורב-דחפים ופחדים אמיתיים ומדוּמים, תמצית העשויה להעיד לא על עצמה ועל ענינה בלבד, אלא על הרבה יותר מזה.
   הענין עצמו אולי אינו מסוג הדברים שראוי להעסיק בהם את הציבור הרחב, ביחוד מאחר שהבירור לא תם, כנראה, והוא עומד להימשך.  כוונתי להתרסה החריפה והנמרצת שנשמעה באותו דיון, מפי אנשי צמרת מובהקים, כנגד זכותם של חברי מפלגת-העבודה לקחת חלק בתנועה למען ארץ-ישראל השלימה.
   אלא שטעמה ונימוקה של התנגדות זו הם הקובעים, כאמור, את ערכה העקרוני.
   שכן התנגדות זו באה לא משום שמפלגת-העבודה קבעה עמדה בשאלת מהותה הרצויה של מפת הארץ, ולא ייתכן שחברי המפלגה יהיה קשורים לענין זה בתנועות אחרות.  להיפך.  בהמשך הדיון הודגש כי המפלגה אין לה עמדה בשאלות אלו וזה אחד הדברים הטעונים תיקון.
   התנגדות זו לא באה גם משום שמצע התנועה לארץ-ישראל השלימה סותר במשהו קווי-יסוד או הנחות או ערכי מורשת של מפלגת-העבודה או הציונות.
   התנגדות זו לא באה גם משום שענין שלימוּת הארץ אינו נושא שראוי לחברים להגות בו ולקבוע עמדה כלפיו, או מפני ש"התנועה" נוצרה מתוך הלכי-רוח שמפלגת-העבודה צריכה לפסול אותם.
   לא. ההתנגדות להשתתפותם של חברי מפלגת-העבודה בתנועה למען ארץ-ישראל השלימה באה, לפי הנימוקים וההסברים שנשמעו, מסיבה אחת ויחידה: משום שבתנועה למען ארץ-ישראל השלימה משתתפים, בתוך השאר, אורי צבי גרינברג וד"ר ישראל אלדד (שייב).