צו הגירוש שהוּצא נגד שלושה ממתנחלי חברון הוא ענין שאין ליישבוֹ על-ידי המתקת העונש או בדרך של מתן חנינה וכדומה.  השאלה היא לא שאלת ביטולו של העונש אלא שאלת ביטול הצו.
   תיקון השגגה הזאת שיצאה מלפני האחראים, הוא צורך חיוני שאפשר להסבירוֹ בכמה נקודות בלבד:
   – עיקרו של צו-הגירוש הזה אינו בכך שחומרת העונש אינה הולמת את חומרת החטא, אלא בכך שהוא מעתיק את הענין כולו אל תחום שאינו שלו.  החטא (הקמת הקיוסק) הוא ענין שבין המתנחלים ובין תקנות המימשל, ואילו העונש הוא ענין שבין תקנות יסוד של העם היהודי ובין הארץ.
   – עד כה לא היגלה המימשל אפילו ערבי אחד מן "הגדה" בשל עבירות על חוקי בנין או כל עבירה אזרחית אחרת. ההגליות, במידה שהיו, היו עונש על עבירות מדיניות מובהקות, ואף זאת בהתחשב עם נתינוּתם של הנענשים.  העובדה שהמימשל רואה אפשרות לגזור גלוּת על יהודים במקומות אלה, בשל עבירה אזרחית, מעידה כי זכות הימצאותם של יהודים באיזור המדובּר מסתברת לו כזכות שבאה מכוחו של המימשל בלבד.  דבר זה אינו כך בשום פנים.