ממשלת הליכוד הלאומי עומדת לקום מחדש, וזו שעה נאותה לחשוף את הטעוּת, הרווחת בחוגים רחבים של מפלגת-העבודה, לגבי טיבו של ליכוד זה ומשמעותו.
   הדעה המקובלת ב"עבודה" היא ששיתופן של מפלגות-הימין בממשלה זו – וביחוד שיתופה של גח"ל – הוא מעין מחווה, ואפילו מעין קרבן, שמפלגת-הרוב מקריבה למען אחדות האומה.  רבים מבין הסבורים כך טוענים אפילו, כי נדיבות זו היא מיותרת ומוטב בלעדיה.
   דעה זו אינה מביאה בחשבון עובדה יסודית אחת:
   אמנם כן, כיום, בפעם הראשונה מאז קום המדינה, יש בידי מפלגות-הפועלים לקיים ממשלה בלי שותפים.
   אך זו גם הפעם הראשונה בתולדות המדינה, ואולי בתולדות מפלגות-הפועלים, שאנו רואים כיצד חלק נכבד ועיקרי של ראשי תנועת-העבודה מוצא עצמו שותף ליריביו מימין – לגבי עיקרי הלכה ועיקרי מעשה של המדיניוּת הלאומית, ואם תרצו הציונית, – יותר משהוא שותף לחבריו המפלגה.
   הכל יודעים היטב כי מן החשובים שבין שרי מפלגת-העבודה – יגאל אלון, ישראל גלילי, משה כרמל, ועמהם משה דיין – הם כיום בעלי תפיסה מדינית שבה הם מוצאים תמיכה במנחם בגין או ביוסף ספיר, נגד שרים אחרים מחברי מפלגתם ואפילו נגד המזכיר הכללי של ה"עבודה".
   אמנם, שעה שמשה דיין אמר, לפני כמה שבועות, בעת המשבר הממשלתי שאיים לפלג את ממשלת-הליכוד, כי פרישת גח"ל מן הממשלה עשויה להיות "מהלומה כבדה", עוררו דבריו קולות-מחאה ולגלוג במפלגתו, והיו שראו בכך "התרפסות" ודבקות תכסיסית ב"מיתוס של ממשלת-הליכוד" שהגיעה השעה לנפצו, ואף-על-פי-כן ברור, כי באמרו זאת, דיבר משה דיין לא רק בשמו אלא גם בשמם של אלון וגלילי וכרמל.  אמנם הללו שתקו ולא אישרו דבריו, אך פרישת גח"ל היתה משאירה אותם, כידוע, בלי תמיכה מוחשית במערכה המדינית, החשובה אולי אפילו יותר מן המערך.
   במערכה זו, שבה עומדות על הפרק שאלות עיקרון ומעשה שהאומה לא ידעה כמותן לדחיפות ולמשמעות גורלית, קיים מערך סמוי ולא רשמי, אך ידוע לכל וקובע-הכל, בין כמה וכמה מראשי תנועת-העבודה ובין ראשי מפלגות-הימין, על אף הברית הרשמית הכרותה בינם לבין השרים בנטוב וברזילי.
   ומה שנכון לגבי השרים נכון לגבי רבבות חברים ברחבי תנועת-העבודה.