זוועת ביאפרה אינה בכך שהיא משל, או התראה, או חומר למסקנות. לא זה עיקרה.

   אך פרט אחד, מתוך כל מה שהתרחש שם בימים אלה, יכול להיות מועתק כמו שהוא אל תוך "האיזור שלנו".

   שכן, בשמענו בראדיו את השידור ההוא, בו קרא מפקד צבא ביאפרה לחייליו  להניח את נשקם ולהסגיר את עצמם לאויב, ובשמענו לאחר מכן את צלילי ההימנון הביאפרי המנוגן בפעם האחרונה, ידענו כי אין מדינה בעולם – פרט לישראל לבדה – אשר שליטי המדינות השוכנות מסביבה מבקשים לשמוע ממנה רק זאת בלבד: את נאום- הפרידה של המפקד מחייליו ואת ההימנון המנוגן בפעם האחרונה ולא עוד. אם הם דוחים כל נאומים אחרים שלנו, נאומי רצון-טוב ושאיפות שלום ואחווה ונכונות לוויתורים, הרי הם עושים כן לא מפני שאין הם מאמינים לנו, אלא מפני שאין זה תחליף ראוי לאותו שידור אחרון ומיוחל של תבוסה ישראלית עם הוראות לצה"ל להפסיק את ההתנגדות.

   כל חמתם מקורה בכך שעוד אין הם רוצים להודות בכורח העליון הכופה עליהם ויתור על משאת-נפש זו, על מנגינתה העריבה של "התקוה" הנפרדת מן המלים "ארץ ציון וירושלים".