בשנת 1964 חידש הקאמרי בהצלחה את מחזהו של סמי גרונמן שלמה המלך ושלמי סנדלר. למחזה היתה כבר גרסה עברית, שאותה התקין אלתרמן בשנת 1942 על פי הזמנתו של תאטרון 'אהל'.
לאחר קבלת זכויות ההצגה, ביקשה הנהלת תאטרון הקאמרי מאלתרמן להתקין את תרגומו להצגה מחודשת ולהוסיף פזמונים אחדים משלו.
סמי גרונמן בנה את עלילת מחזהו ממבחר סיפורים ואגדות מן המקרא והמדרש שנקשרו בשלמה המלך: אהבתו לנשים רבות, נישואיו לבת פרעה, משפט הילד, חידותיה שלמלכת שבא, התחפשותו של אשמדאי לשלמה וייחוס חיבורם של הספרים משלי, קהלת ושיר השירים לשלמה. את חומרי העלילה האלה יצק לתוך מבנה קומי ידוע ומוכר מן הקומדיה האירופית: חילופים של תאומים זהים או של דמויות הדומות זו לזו כתאומים זהים. החילופים מטילים את שלמה ואת שלמי לסביבה לא להם והפער בין הווייתם הרגילה ליחס שהם זוכים לו הוא המקור הקומי העיקרי בחילופי הזהות.
הצגת הבכורה של שלמה המלך ושלמי הסנדלר התקיימה ביום 12.9.1964 וההצגה היתה הצלחה הגדולה ביותר של הקאמרי עד לאותה העת. ההצגה 'רצה' מול אולמות מלאים 400 פעם בסיבוב הראשון, חודשה בשנת 1966 לעוד 109 הצגות וב-1971, שנה לאחר מותו של אלתרמן, מילאה את אולם הקאמרי עוד 121 פעם.
בשנת 2005 העלה תיאטרון הבימה את שלמה המלך ושלמי הסנדלר מחדש לכבוד חגיגות השישים לתיאטרון הקאמרי.
הרחבה בעניין ההצגה שלמה המלך ושלמי הסנדלר ניתן למצוא בפרק מבוא (עמ' 24-31) בספר מול תגמול מחיאות הכפיים המובא באתר זה.
הבמאי שמואל בונים על המחזה
הקומדיה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" מאת סמי גרונמן ובתרגומו של נתן אלתרמן הוצגה בתיאטרון "אהל" ב־1943, בבימויו של משה הלוי. קראתי את המחזה במקור הגרמני. השפה הגרמנית, זה טבעה, נשענת במידה רבה על מלים ארוכות וכבדות ועל משפטים שגם ביום בהיר אין רואים את סופם. משהגעת לסופו של המשפט, שכחת את תחילתו. בשפה הגרמנית ההומור מרגיש, על כן, שרגליו כבדות, וכשהוא יוצא מתחת ידיה פניו חיוורות...
אלתרמן נטל את המחזה בידיו, ונתן בו קלילות ושנינות, שעשועי לשון נופל על לשון וברק חנני מחן סגנונו. הוא נתן במחזה נשמה חדשה ושובבה. ללקק את האצבעות.
עצם השם המקורי בגרמנית – "החכם והכסיל" וכותרת משנה "המלך שלמה והסנדלר" – היה בידי המתרגם ל"שלמה המלך ושלמי הסנדלר". במקור שמו של הסנדלר הוא שמדי.
"אני שלמי והוא שלמה
ושמי שלי דומה לשמו,
אבל בין שמו שלו לשמי
בכל זאת יש הבדל רשמי"
הרי מקור והרי תרגום, ויחי ההבדל הגדול.
חזרתי וקראתי את המחזה בתרגום, ונוכחתי שהוא ממש מתחנן: עשו ממני מחזה מוזיקלי. (אלתרמן לא אהב את המינוח – מחזמר) דיברתי על כך עם אלתרמן, והוא נתן את ברכתו לרעיון, ואף הבטיח לכתוב שירים חדשים להצגה, כפי שיידרש.
באתי עם הרעיון להנהלת התיאטרון הקאמרי, שהיה נתון אותה עת באחד המשברים הכספיים הבאים חדשות לבקרים (הפעם דובר במיליון לירות!). התקציב הגדול שנדרש למבצע כזה בעת כזאת עורר חשש מסוים, אבל אם אלתרמן אומר "כן", מי יעז לומר "לא"? אולי מכאן תצמח הגאולה? בקיצור, קיבלתי אור ירוק, מלווה בחששות, וניגשתי למלאכה.
בזכות השורות הקצרצרות, המשקל הקליל והחריזה המתנגנת, מלאכת ידיו של המתרגם, ראיתי שאפשר להלחין חלקים רבים במחזה. אלתרמן עמד בדיבורו וכתב, לפי בקשתי, תריסר שירים חדשים.
את השיר "אל השדות", למשל, הוא כתב, רכון על פסנתר שניצב על הבמה, בעת אחת החזרות. כתב על רגל אחת (היתה לאלתרמן דרך כתיבה מיוחדת – לא מימין לשמאל אלא מלמעלה למטה, וכתב ידו היה קשה לפיענוח), ומיד קם השיר ועמד בשתי רגליים על הבמה.
לא היה במחזה המקורי מפגש בין נופרית, הפילגש המצריה, לבין נעמה אשת הסנדלר, והרי זה "חור" בעלילה, ואלתרמן כתב את "שיר המריבה" הקופצני והעוקצני.
הוא כתב שנים עשר שירים חדשים, שהקפיצו את העלילה קדימה ואת קהל הצופים ממקומותיו.
את המנגינות כתב ידידי סאשה ארגוב. מנגינות עליזות וחכמות, ששירתו שירות נאמן את המלים של אלתרמן ואת ההצגה.
והרי סיפור המעשה, שזור בפנינים מידו הברוכה של אלתרמן, למען אלה שלא זכו לטעום, ולמען אלה שראו וישמחו לטעום עוד פעם, ולו כזית. למעשה, אני מספר כאן את סיפור המעשה כדי שתהיה לי הזדמנות לצטט דברי חכמה מן המחזה.
"שיר השיכור" מפי שלמי:
"בהיכליו יושב שלמה,
וי ללילי, וי ליומי
כל איש יודע מה שלומו,
אך אין יודע מה שלומי.
עם הבקבוק שלומי לא רע,
אך שלום שלמה טוב יותר,
כי על טיפה כזאת מרה
גם הוא איננו מוותר.
לכן כבודי הוא במקומי
וכבוד שלמה הוא במקומו,
לו מקומו הוא מקומי
היה כשלום שלמה שלומי"
אריה נבון עיצב, כדרכו, במה מרומזת, מינימליסטית וחכמה. כיאה למלך יהודי, כלומר, ארמון ארמון, אבל בלי להגזים בהוצאות. החילופים בין תמונות הארמון לתמונות השוק היו קלילים, מהירים ומלאי הומור, ותרמו את חלקם לקצב הזורם של ההצגה.
את התנועה בנתה הכוריאוגרפית המפורסמת מאמריקה, אנה סוקולוב. היא לא הביאה לנו את ברודווי, אלא יצרה סגנון שצעד ורקד עם ההצגה רגל ברגל. את הפזמונים "העמדתי" אני.
בתפקידים הראשיים היו: אילי גורליצקי – שלמה ושלמי, יונה עטרי – נעמה אשת הסנדלר, רחל אטאס – נופרית הפילגש המצריה, עדנה פלידל – בת-שבע אם שלמה. וסביבתם – זאב רווח, אלברט כהן, אברהם חלפי, משה חורגל, שמעון סיאני, אסתר גרינברג, ועוד רבים וגם טובים.
בזמן החזרות הוקסם אלתרמן משירתה של רחל אטאס, וכמתנת תודה כתב לה את "שיר נופרית". בשיר סוגדת נופרית ללבנה, ומתפארת במנהגי מצרים לעומת מנהגי ירושלים הפרובינציאלית. והיו גם ארבעה רקדנים, חיילי המלך, ושש רקדניות, מתוך 1,000 הנשים של שלמה. המספר הקטן של הרקדנים והרקדניות לא נבע משיקולים כספיים, אף כי אין לזלזל גם בכך, אלא הותאם לסגנון הכללי ה"אינטימי" של ההצגה, שהעיקר בה היתה המלה המדוברת והמושרת, ולא הראווה הנוצצת.
החזרות עברו עלינו בגיל ורננים. בלבנו פעמה ההרגשה שאנו הולכים לקראת הצלחה גדולה. שבוע ימים לפני החזרה הכללית באו לחזות בחזרה נכבדי התיאטרון, ובראשם המנכ"ל שייקה ויינברג. ההצגה היתה כבר בשלב שבו היא צריכה הד מן הקהל, ובייחוד כשמדובר בקומדיה. החזרה, לכן, היתה טכנית למדי ויבשה. הנכבדים יצאו מן החזרה מאוכזבים, ואף יותר מזה. חנה מרון הודיעה שההצגה היא בושה לתיאטרון הקאמרי, ואסור שתועלה על הבמה. לשמע דברים כאלה מפי מלכת התיאטרון החל שייקה לשקשק בכל אבריו. שמע אלתרמן, בא אלי, ובקול תקיף הטיח בפני: "אתה חושב שביימת? עוד לא התחלת לביים!", ולהנהלה הודיע שיגיש "צו על תנאי" נגד התיאטרון, אם יעזו להציג את "שלמה ושלמי" במתכונתו זו. אגב, תמיד, לפני כל הצגה שבה היה לו חלק, היה אלתרמן נתקף בהלה ומתחנן – לדחות.
כל השחקנים והשותפים האחרים במלאכה לא האמינו למשמע אוזניהם. היחיד מאנשי ההנהלה והמעלה שעמד לצדי, והיה שותף להרגשה שאנו עומדים על סף ההצלה גדולה, היה איציק קול. המנהל שעל העסקים. הוא לחם בכל כוחו להוריד מעל ההצגה את איום החיסול. המשכנו בחזרות. בשבוע שבין אותה חזרה עייפה לבין החזרה הכללית ביום ששי חייתי בלחץ עצבים נורא. אחרי כל חזרה טענתי: "אילי, ההצגה טובה!". והוא: "בונים, ההצגה מצוינת!". אנשי התיאטרון, הפקידות, המנקות, המזנונאי, כל אלה שלא היה להם חלק בהצגה, היו עוברים על פני בפנים חתומות, כעל פני אדם שיש לו סרטן ואין מגלים לו.
לאחר השבוע הקשה ביותר בחיי, ולאחר לילות ללא שינה, הגיע יום הששי של החזרה הכללית. האולם היה מלא מפה לפה. שייקה ויינברג בא אלי בצעקה: "בונים! כל העיר באולם! מחר תדבר כל העיר על הכישלון! להוציא את הקהל מן האולם!". אמרתי: "מחר? מחר יש כבר הצגה, ואין הבדל אם כל העיר תדבר היום או תדבר מחר. אם תוציא גם איש אחד מן העולם, לא תהיה חזרה". הוא זרק בי מבט מלא שנאה והלך.
ישבתי בחיל ורעדה באולם. נגינת הפתיחה, המסך עלה, וכבר אחרי דקות מספר הרגשתי בחום שהחל לזרום מן הקהל אל הבמה. מרגע לרגע גאו גלי ההתלהבות והצחוק. אלתרמן, שמאז שהטיח בי את אותו משפט מוות לא דיבר אלי מטוב ועד רע, פילס דרכו בין השורות, הגיע אלי, אחז בידי ולחש: "בונים, ישר כוחך". מתח שנצבר שבוע ימים התפוגג, ודמעות של רווחה זלגו מעיני. בסוף החזרה הריע הקהל והודה לשחקנים במחיאות כפיים שקולן הגיע עד לב
השמים. ניצחון! אלה שניבאו לי כישלון באו ולחצו את ידי – "שמחים שטעינו". שייקה חלף על פני בפנים כעוסות. לא סלח לי על טעותו. חנה מרון לא ראתה אותי.
הצלחת "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" היתה מלאה. ההצגה הוצגה 600 פעמים וכיסתה את הדפיציט של מיליון הלירות ואף הותירה שיריים. השחקנים היו
מאושרים, אני הייתי מאושר, ההנהלה היתה מאושרת, והקהל, קטנים וגדלים, רווה נחת.
בהצגה הראשונה בשבת, בהפסקה בין שתי המערכות, עמדתי בחדר האיפור של אילי. מן האולם עדיין הדהדו מחיאות הכפיים הסוערות. אנחנו עומדים, מביטים זה בזה, חיוך טפשי של אושר מרוח על פנינו ואת גרוננו חונקת השמחה. פתאום נפתחת הדלת ולחדר מתפרץ שייקה ויינברג, חיוור ונרגש (חשבתי שפרצה שריפה, חלילה): "מה עם הזקן של פוקס?! איזה מין זקן הדביק לו פוקס?!". פרצנו, אילי ואני, בצחוק היסטרי. תגובה לא נימוסית לשאלה לא מעשית. הקהל יוצא מכליו, והוא מצא לנכון להיתלות בזקנו של פוקס.
לאה גולדברג - דבר - 15.1.1943 (על המחזה משנת 1943)
משמזדמנים יחד חכמת חיים, ידיעת־חכמה והלצה שנונה, אין כל חשש שהמחזה לא יצליח. ומכיון שכל שלושה הדברים הללו הם מתכונותיו של ס. גרונמן מחבר המחזה, הרי לא יצא שכרנו בהפסדנו כשבאנו אל התיאטרון לראות את המחזה החדש שלו. יש במחזה כל הדרוש לתיאטרון, אם כי לא תמיד הנהו בגדר שירה. אבל מה שדרוש לשחקן ולצופה במשחק יש ויש בו במידה גדושה.
ההמצאה איננה חדשה ואינה מתימרת להיות חדשה. ישנם דברים בדוקים מימיו של פלאוטוס ועד ימינו העלולים תמיד לגרות את הצחוק אף לעודד אסוציאציות שהן קרובות לזמן. המלח הטוב של הבדיחה, הזרוע כמעט בכל שורה שמר היטב על טעמה של אגדה נושנה והוא ערב לחיך. ישנן כמה וכמה סצינות וביחוד הסצינה של קנאת הסנדלר־המלך, לעצמו, שהשעשוע אשר בה עולה למדרגה גבוהה מאד. קיצורו של דבר – יש בכל הענין משהו משיב נפש, מבדח ונעים מאוד, ולא כמעט סייע להרגשה זו תרגומו המבריק של נ. אלתרמן שלא חס על משחקי־מלים, הלצות עבריות מקוריות, וידע להלביש את האפוריזם בצורת חרוז שנון הקולע אל המטרה.
מעצם הדברים שנאמרו כאן מסתבר, כי במחזה אשרר כזה חשובה מאד צלילות הדיבור של המשחקים. ולצערנו יש לומר שמחוץ לשנים־שלושה, - בעיקר לצחובל אשר שיחק את התפקיד הראשי, - היו לעתים חצאי־פסוקים מובלעים על הבמה, עד כדי חוסר אפשרות להבין את האמור, ולפיכך סצינות רבות, שכוחן לא בפעולה ועלילה, אלא בהחלצה הנאמרת, הלכו לאבוד. כמובן, יש סיבה לדבר: למשחקי הבמה העברית אין עוד אסכולה של דיבור קצוב־ריתמי. ייתכן כי הדברים כרוכים בעובדה כי התחלני תיכף ומיד מן התיאטרון המודרני, וכי הרפרטואר הקלאסי שלנו דל עד כדי להבהיל. איזה שחקן רוסי רציני לא השקיע כוחות בדיבור השירי, בקומדיה של גריבויאֶדוב, בטרגדיה של פושקין? מי משחקני גרמניה לא נאבק עם הלשון הקצובה של שילר? []קורנו ורסין בצרפת? ואיזה שחקן בעולם לא עמד בפני הפרובלימה החמורה כיצד מדברים את שכספיר, שהקהל יחוש בהבדל שבין הדיבור הזה ובין הלשון הפרזאית ואף על פי כן יקלוט כל מלה ומלה. היו תיאטראות באירופה אשר עצם כוחם היה בדיבור בלשון, שיצרו שיטה מיוחדת להם לאמירת דברי שירה. ומן הכבד הזה היה נקל לעבור אל הקל יותר, אל אותם הפסוקים הקצובים והמתחרזים שבקומידיה מודרנית, מרוסטאן ועד ימינו, שלא הצריכה מאמץ של התחיות כזאת, אבל דרשה מהמשחק את כל היכולת הטכנית שלו. אצלנו, משמתחילים המשחקים לשחק משהו הכתוב בשורות קצרות, הרי נדמה לנו כי נמצאים הם במצבו של הגבור המוליאֶרי, אשר אך זה עתה נסתבר לו במקרה כי כל חייו היה מדבר בפרוזה.
ייחדתי את הדיבור על כך, לפי שהיה הפעם הדבר בולט ופגם להציגה, שהיתה יפה בדרך כלל. משה הלוי השקיע בה הרבה מכשרונו להציג ולהבליט את הפעולה התיאטרונית. המיזאנסצינות – ביחוד בשעת המשפט ובשוק בנויות בחכמה רבה, ונאה מאד ההמצאה הבימויית של המסך הנפתח קמעא בשעה שהמלך והסנדלר מחליפים את בגדיהם. ישנה גם עליה בקצב מן התמונה הראשונה לבאות אחריה. אך לפרקים קצב מואט יתר על המידה ובהתחלה, מהמת אותו הליקוי בדיבור אשר עמדתי עליו, מחכה הקהל שעה ארוכה עד אשר "תזוז" הפעולה. לא קל גם להשלים עם הזמרה המסיימת ומסכמת את האמור כמעט בכל תמונה. אמנם ההמצאה כשהיא לעצמה מלאת חן, אך המעבר אליה – אין בו לא מן ההפתעה התיאטרונית הנאה ולא מן "היוצא מן הדברים" באופן ישר. אמנם כאן, כנראה, יש לראות את הקושי העיקרי במוסיקה של ע. פוגצ'וב שלא היה בה הפעם די חן וקלות הנדרשים להעלאת הלך־הנפש שבקומידיה.
אף לסיומו של כל המחזה כולו, לא נמצא פתרון הולם. העלילה כשהא לעצמה נסתיימה כבר בראשית המערכת האחרונה ואחריה הולכים הדברים ונמשכים בלי שיהא הכרח בהם. ואולם, אפשר לפעמים בתיאטרון גם בלי הכרח הגיוני של ממש, אם בא במקומו גיוון תיאטרוני של ממש. על כל פינים יש הרגשה, כי אפשר לתקן את הדבר הזה. וכי ה"אוהל" יוכל לעשות זאת על נקלה.
בתפקיד הראשי – כלומר בשני התפיקידם הראשיים – מופיע ש. צוויבל. שתי תכונות הפעם למשחקו ושתיהן לטובה: הדביור הברור שכבר הזכרנוהו ושמחת־המשחק הנמסרת גם לקהל. ביחוד מצליח הוא בתפקיד "סנדלר כי ימלוך", ואם כי פה ושם יש ההפרזה בקול ובתנועה, הרי בכדרך כלל מנצל הוא נצל היטב את האֶפאֶקט הקומי, יוצר דמות שהיא מזינה יפה של רשלנות שבורה וערמומיות עממית. בתפקיד לשמה המלך הוא מיושב, רציני, עצור אבל חסר לו משהו מהדרת־פנים מלכותית, ויתכן כי האשמה כאן במעברים המהירים מדי שהוטלו עליו מטעם המחבר. אבל יש לזקוף לזכותו הגדולה, כי מרגישים אנו על אף הלבוש האחיד כי לפנינו שני אנשים.
דמות נאה מאד וביחוד בהופעעתה הראשונה ייצבה הפעם ח. סנקובסקי בתפקיד נעמה אשת הסנדלר. היתה חננית, קלת תנועה, עליזה. לא התבישה בהשפעעה הקומית של תנועה לא מהוקצעת ובזאת רכשה את הסימפטיה של הקהל.
לאה דגנית – שיחקה את בת־שבע, האם. משחקה היה שקט וניכר היה שקבעה לעצמה מסגרת נאה, אך משהו בטון הדברים היה מאונס במקצת, ובעצם הדגשת הגוונים הדקים שבדקים טושטש הגוון היסודי של אשה אשר נסיון החיים לימדה חכמה ותוקף.
נופרית אשתו המצרית של המלך, צריכה ליצג את הקלות הלא יהודית שבמחזה. משחקת אותה ל. שלונסקי נגשת היא לתפקיד גישה נכונה – קלות־דעת וגנדרנות שאינה מחייבת הרה. ואולם הדמות אינה חיה חיים של ממש ויש הרגשה כי התפקיד אינו ב"קו" של המשחקת.
בתפקידים הקטנים יותר יש לציין את ברבן בתפקידו של הצידוני. בעיקר בולט דיבורו הדלול מאד והקצוב ובכלל הדמות המופיעה כדרך־אגב מרתקת את תשומת הלב.
מלבד המשחקים שמנינו לעיל השתתפו בהצגה ח. שיינטל, ד. ארזי, י. כנעני, ד. פוגלסון, י. שחורי, זרובבל ושתי תלמידות הסטודיה של ה"אוהל" ח. פיין וש. שפירא.
התפאורות מעשה ידיה של ג'ניה ברגר נעימות מאד לעין, באותו צעצוע נאה הן מקשטות את הבמה. האגדה המזרחית מלבבת את הציירת אך לפרקים פוסחת היא על שתי הסעיפים: אם בתמונה הראשונה אין הסגנון כפוף למערכת דברים ממשיים והוא כולו אגדה על כל Licentia-poetica שבה, הרי בתמונת השוק לפנינו ירושלים נאטוראליסטית כמעט. אף על פי כן הבמה עושה רושם טוב על הצופה.
ובדרך כלל, אם לגשת לענין בלי פרטנסיות יתרות, הגיש האוהל לקהל מנחה נאה: ערב נעים ומשעשע.