אסתר המלכה היה מחזה המקורי האחרון שאלתרמן כתב עבור התאטרון הקאמרי וגם המחזה האחרון שלו שהוצג. בראשית עונת תשכ"ה (1965/64) החליט הקאמרי 'לבסס את מרבית הרפרטואר המוסיקלי-בידורי שלו לעתיד לבוא על מקורות עבריים ויהודיים', החלטה שנבעה לא מעט מהחסד שנטה הקהל למחזמרים מתוצרת חוץ, שכבשו באותה עת את במות ישראל, ומהצלחתו המסחררת של שלמה המלך ושלמי הסנדלר. התאטרון הקאמרי רצה להציג מחזמר שונה מכל אלה – מחזמר מקורי שייחודו בשאיבה מ'מקורות עבריים ויהודיים'. לשם כך הורכב צוות מיוחד – נתן אלתרמן, גרשון פלוטקין ושמואל בונים – שהחליט להתחיל במגילת אסתר ולהטיל את מלאכת העיבוד של המגילה על אלתרמן.
הנחת העבודה של אלתרמן היתה שסיפור המגילה ידוע לכול ואין צורך להציג את כולו. הוא מיעט איפוא לספר את עלילת הסיפור המקראי כסדרו וכלשונו, שינה את מרכזיותן של הנפשות הידועות מן המגילה וגם את אופיין והוסיף נפשות פועלות חדשות. המחזה שכתב הוא יצירה חדשה ששורשיה אמנן נעוצים במגילה המקראית, אך גם במדרשים ובמסורת הפורים-שפיל, ועל דרך המקובל בפורים-שפיל יש לה מהלכים אקטואליים גם בהווה של היוצר.
במקום סיפור אהבה עם גוון של 'שמאלץ' רומנטי, אחד המרכיבים ההכרחיים כמעט של מחזמר, יצר אלתרמן סיפור אהבה קשה של אהבה נכזבת. אסתר, למשל, איננה נפש פועלת מרכזית במחזה, היא דמות כמעט טרגית. אלתרמן עיצב אותה כנערה כעורה והציג את בחירתה למלכה בצורה פרודית.

הבכורה הרשמית של ההצגה נערכה ב- 6.2.1966. למחרת היום כבר פרסם בכיר המבקרים, חיים גמזו, במדורו 'אמש בתאטרון' את הגמיזה הראשונה שלו. שאר הביקורות הקטלניות לא אחרו לבוא. המבקרים ברובם האשימו בכישלון ההצגה בעיקר את אלתרמן. נכתב, בין השאר, שלא היתה במחזה אמירה, חסר היה רעיון מרכזי שיכול לשאת על גבו מחזה שלם.
המבקרים ביטאו הפעם, כנראה, גם את דעת הקהל. המחזה הוצג 38 הצגות בלבד.

מתוך הספר מול תגמול מחיאות הכפיים / דבורה גילולה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008