תיאטרון האהל ביקש מאלתרמן לתרגם את מחזהו של הסופר היהודי-הונגרי פרנץ מולנר "ליליאום" אשר נכתב בגרמנית. מולנר העלה במחזה את דמותו של מפעיל נדנדות בפארק שעשועים, ליליאום שמו, שבשל מעמדו ההחברתי הנחות וחינוכו הלקוינקלע לשרשרת של מעשי אלימות המוליכים באופן בלתי נמנע לסופו הטרגי.

הבמאי היהודי-וינאי הנודע, פרידריך לובה, הוזמן על ידי האהל לביים את ההצגה והוא גם שעיבד אותה. הגרסה העברית שהכין אלתרמן התבססה על עיבוד זה.

הצגת הבכורה היתה ב- 26.6.1935

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אולם העיקר טרם נאמר, יוליה, אהובתו ואשתו של ליליאום, מצאה את האינקרנציה שלה בדמותה ובצלמה של ח. סנקובסקי. ולא מתוך גנדרנות פרופסיונאלית שמרתי אותה לאחרונה. פשוט, אין אני סבור שאפשר להוסיף דברים על משחקים אחרים, לאחר שהדמות הזו שבה וחיה לנגד עינינו. מי היא סנקובסקי? מאין הופיעה ועלתה? שמה על התכנית לא עורר אפילו שמץ של סקרנות. אבל יהי נא העוז לשמוע ולקרוא, שכל שבע המחלפות צמחו לה לנערה זו בלילה אחד. אין לכחד, שגם אצל מולנאר הצליחה הדמות הזאת עד מאד. יוליה, הרי זו האשה באשר היא אשה, זו שכל חייה אינם אלא איטפה ארוכה של תוגה ותפילה. יוליה הרי זו האשה הנצחית, שגם המכונה המודרנית לא תוכל לה. האשה הנותנת ונותנת וחוזרת ונותנת וכך עד קץ הקצין, נותנת ואינה מבקשת דבר בחזרה. יוליה זוהי האשה האוהבת ואינה יודעת שהיא אוהבת, אוהבת ואינה מכריזה על אהבתה, אוהבת ודועכת באהבתה. זוהי האשה שלפתע באחד הלילות, נפל כוכב משמים אל תוך לבה והדליק שם משהו, ומאז היא נושאת את נר־התמיד בלבה. מכים אותה, יורקים לתוך פניה, מגרשים אותה, מרעיבים אותה, בוגדים בה – היא מרימה עינים תהומיות וכואבות ומדובבת בדבקות ובתפילה: "אני נשארת... אני לא אלך"!