"אהבתה של יובל אור" היא אגדה שנכתבה ע"י ונגרפאו צ'ואן ועובדה ע"י ס. י. סיונג, היא תורגמה מאנגלית על ידי נתן אלתרמן.
סיפור רומנטי על נערה סינית בשם יובל־אור אשר נתבקשה לבחור לעצמה חתן מבין אציליה העשירים של סין אך היא אהבה את הגנן הצעיר של אביה. באומץ רב יובל-אור מתחתנת עם הגנן והיא מנודה על ידי קרוביה וידידיה.
ההצגה הוצגה ב"הקאמרי" והבכורה התקיימה ב- 11.2.1952
מאת ס. י. שיונג
תרגום: נתן אלתרמן
בימוי: יוסף מילוא
התפאורה: שושנה ידין
המוסיקה: פרנק פלג.
שחקנים
אורנה פורת - יובל אור
יוסף ידין - הגנרל ווי
אברהם בן יוסף - הגנן סי־פינג־קו
גרשון לוטקין - הקורא הנכבד
זלמן לביוש - שר השרים
מרדכי בן זאב - משרת במה
גרשון קליין - התליין
זאב ברלינסקי - משרת במה
אהבתה של יובל אור - עזרא זוסמן - דבר - 29.2.1952
מאת ס. י. שיונג. עברית: נ. אלתרמן. ההצגה: יוסף מילוא. התפאורה: שושנה ידין. המוסיקה: פרנק פלג.
גילוי האמנות האסיאתית העתיקה – האדריכלוּת, הפיסול, התיאטרון – היה בין המאורעות הגדולים בתולדות האמנוּת האירופית במאה שלנו. כי רק תקוּפתנו יודעת געגועים עמוּקים אל הילדוּת הקדוּמה האבוּדה של האמנוּת ורק היא, למוּדת התורות והנסיונות, ביקשה להיבנות מחדש ממגע־מרפא זה עם תרבויות מושלמות אלו שתהפוּכות הזמן לא יכלו להן, הרציונאליזם לא פגע בהן וכחמה עליונה וטעם האושר שמורים בהן: בכלים, במסכות, בתנוּעות, בקוי־הבנינים. סין, יפאן והודו היו לבמאים מודאֶרניים מקור להשראה, להבנה עמוּקה בנפש התיאטרון. מאירכולד, הבמאי המהפכן הרוסי הגדול, התרפק על התיאטרון היפאני. טאַירוב, גם הוא מגדולי המחדשים בתיאטרון הרוסי, ביקש השראה אצל התיאטרון ההודי; פול קלודאל, דראמאטוּרג ומשורר צרפתי, הביא מיפאן וסין תחו=שה חדשה של התיאטרון: טעם חריף של השפה והתנוּעה והסוּגסטיה הבמתית. אך בינתיים החל מאורע גדול יותר – החלה אירופיזציה של אַסיה, התפוררוּת התרבוּיות העתיקות, המסורתיות. מהפכות כלכליות־פוליטיות עצוּמות זיעזעו את היבשת הקדוּמה. וגם הבעיה הקלאסית עתיקת הימים נכנסה למחזור התמוּרות הגדולות. מה שהתיאטרון האירופי ביקש להמיר – נאַטוּרליזם חסר צורה, חיקוי המציאוּת, תנועה שימוּשית, אוטיליטארית, תפאוּרה ריאליסטית וכיוצא באלה – היו מסימני הלווי ההכרחיים והמיוחלים לשוחרי־התחיה הלאוּמית והסוציאלית בסין. התיאטרון הריאליסטי הרוּסי החל להשפיע בדרכים שונות, וכיום המגמה הריאליסטית נתמכת ע"י המדינה, ובסין היה התיאטרון תמיד ענין של המדינה.
מה שהביא לנו הפעם "התיאטרון הקאמרי" – הוא פרק מהתיאטרון הסיני הקלאסי־המסורתי, אם גם במהדוּרה אירופית מתוּקנת משהו, הוא מקנה לנו טעם ותחוּשה וראיה ביצירה האַרמוניה ארוכת־תקוּפות זאת ששמה תיאטרון סיני. תיאטרון אידיאליסטי זה בנוי על פי כללים־הרגלים אֶסטאֶטיים, מורשת מדור לדור, על פי ההסכם ש"על תנאי" בין התיאטרון ובין הקהל – עולם של רגשות ומושגים וסמלים, עולם אידיאלי של היפה והטוב, השוכן בצל שירה ואגדת אושר. תיאטרון סמלי, שאין לעצמיו משמעות שימוּשית אחת, השאוּלה מן החיים, אלא כל עצם ועצם מסוּגל לשנות את משמעוּתו אגב המישחק והנסיבות, בהתאם לרצון האמנוּתי. העצמים הם פשוטים, חילוניים ביותר, אך בכוחם להתגלגל וללבוש שגב ותפארת. "כסא" יכול לסמן גם כס־המלוּכה, גם מיטה, גם סלע; שוט משי ותנועת יד מסוגננת מתאימה מסמלים את קשירת הסוס לעץ. מסירת דגל קטן היא סימן להכנעה. צבעים מסמלים מעמדות, רגשים, מושגים. תפאורה בנוייה אין. השחקן במישחקו, בגוּפו, בונה אותה. זוהי אמנוּתו הגדולה. החלל הזה חסר־הצוּרה של הבמה הפתוּחה ניתן בידי המשחק והלז יודע "לשחקו", לבנותו. וראה זה פלא, בנין אווירי דמיוני זה אינו נופל בריאַליוּת מן התפאורה הבנויה או המצוירת נוסח ריאליסטי. הנה השחקנית אורנה פורת – בדרך הליכתה, בצעדיה הזהירים, בכפיפת גופה, בנתה לעינינו את המערה, שאליה היא יורדת; תנוּעה אחרת בונה את הסף; תנוּעה מסוגננת־נבחרת והנה הדלת נפתחת, הדלת נסגרת. לגוף זה כל המפתחות לכל הפלאים. התנועה קרבה לפעמים לתנוּעה טבעית, אך על פי רוב היא מסוּגננת והיא כעין אידאֶאוגרמה שדורשת "קורא" מלוּמד, הבקי בריטואל של כת יודעי חן. יש והתנוּעה הופכת לריקוּד, הטאֶקסט פוחת והמחזה מתפתח ככוריאוגרפיה.
שפת במתית זאת מורכבת היא וזרה לצופה אירופי המחוּנך על הנוסחה הריאליסטית ועל המישחק הפסיכולוגי. וכדי להקל על הצופה הזה העלה המחזה, הכתוב בידי סופר סיני בן זמננו, דמות ביניים, כעין מסביר ומתווך בין הקהל ובין התיאטרון – הוא "הקורא הנכבד", בעל המשקפיים ובעל הזקנקן – ג. פלוטקין – שבמתינוּת ובהוּמור הובילנו אל הסוד הסיני, גישר על החלקים־הקטעים, פירש את התמוּרות במקום, בזמן – בעלילה. הנוסחה היא "מתוּקנת", כאמוּר, אירופית, המתקרבת לרגעים לזו של "קומדיה דאֶל אַרטה". ודאי יש סכנה בקירבה זאת והתיאטרון ידע בדרך כלל למנוע אותה. הבמאי – יוסף מילוא – מצא את ה"ז'אֶסטות המפתחות" הדרוּשות, את הקצב, את ההוּמור שבדיסטאַנץ, את האחדוּת הסיגנונית הפלאסטית, ומכאן שמחת תיאטרון־שבאגדה על היפה ועל הטוב, חן של איצלוּת־רוּח ואהבה נאמנה עד הסוף ועל הכל – טעם של ילדוּת שבחפצה ובכוחה להפוך את הכל, לתת שמות חדשים לדברים, להאמין בבלתי־יתואר ולשחק את הטבע האנושי בשמחת שיכור מדימיון. אפשר היה, דומני, להרחיק ולהעמיק לתוך הוויה מיסתורית זאת, אך כנראה, כי גם המחבר הסיני לא התכוון להובילנו הרחק ליער העבות, ומפעם לפעם הוא מחזירנו אל ההסבר הלוגי ואל חוק הסיבתיות.
מה שנתן התיאטרון הקאמרי – נתן בדקוּת, בעדינוּת האמצעים, באצילוּת התנוּעה, בטאֶכסט עברי משוּפר של נתן אלתרמן, בתלבושת ואיפור, מסוגננים ונאים של שושנה ידין – ובמישחקה ההרמוני המנוּגן של הלהקה כוּלה. רבים המשתתפים כאן ואין למנות את כולם. מן הדין לציין את המצטיינים ביותר: את אורנה פורת – יובל־אור, שהאירה על הבמה באור נאצל, נשיוֹת מעוּדנת ותנוּע המלוּטשת, את בן־יוסף שבגראַציה גברית ומשוּבה לוכדת־לב היה גנן ומשורר , משורר וחייל, וחייל ומלך – תהפוּכות וגלגולים היקרים לסין. אחר באה כל הלהקה, מן השר – ז. לביוש – ועד לזוג משרתי הבימה מ. בן־זאב וז. ברלינסקי.
לפני שבע שנים החל "התיאטרון הקאמרי" את חייו במסע אל ארץ הקומאֶדיה האיטלקית, בחיפוּש אחר התיאטרון הנצחי ושמחת הנעוּרים. לא במקרה הוא פנה היום למקור אחר – קדוּם יותר ושירי יותר. בינתיים נתבגר הבמאי הצעיר, נזדככה אמנותו, דלו כשרונות, נתלכדה הלהקה, גבר קהל האוהבים הנאמנים. בהצגה זאת נשאר התיאטרון נאמן לראשיתו, לרוח השירה והדמיון. "אהבתה של יוּב אור" משלימה – בחיוך טהור מהוּרהר – את העונה שהיא בשביל "התיאטרון הקאמרי" עונת התרוממוּת־הרוּח. תוך לבטים מצא התיאטרון את עצמו, את נשמתו, גם את ההוקרה וההצלחה הראויה, שלא תרפה ודאי את ידיו ולא תזקין את רוּחו.
"נסיכה סינית" בדרכה לתל־אביב - יוסף שריק - דבר - 8.2.1952
הדבר מתחיל כסיפור־אגדה. היה היו – ולא לפני ימים רבים – שני פרופסורים, אשר התגוררו בסין. פרופסור אחד היה מרצה באוניברסיטה אשר בעיר פייפינג, וחברו הפרופסור היה מרצה באוניברסיטה אשר בעיר שאנחאי. לראשון קראו ס. י. סיוּנג. ויהי כאשר תרגם למעלה מתריסר מחזות של הדרמטורג האנגלי המהולל ויליאם שקספיר, וככלותו לקרוא עוד תריסר מחזות של ברנארד שאו – עלה במחשבתו לכתוב גם מחזה משל עצמו. עד מהרה נתברר, כי חן סיני אגדי אופף את המחזה הזה – הדן באהתה המעודנת של עלמה בת 16 במחזה "אהבתה של יובל אור". ניו־יורק וגם לונדון נסערו מאוד למראה הטרגדיה המתחוללת על הבמה – באהבתה הנאמנה ובצפייתה הממושכת (18 שנה!) של בת־המיניסטר לבחיר־לבה הגנן והמשורר הצנוע. המחזה נחלה צלחה רבתי, שבעקבותיה עבר פרופ' סיוּנג מסין לאוניברסיטת אוכספורד.
הפרופסור השני – הלוא הוא ו. י. טון, לא הספיק לו זמנו המצוּמצם לתרגם את שקספיר או להגות ביצירות ברנרד שאו – הגם שכיהן כפרופסור לספרות באוניברסיטת טוּנג־טה – כי הועיד את זמנו הפנוי לנהל סמינריון ישראלי בשביל תלמידיו הסינים. בסמינריון זה שמעו בני העם הסיני על עם עתיק־יומין, בעל תרבוּת קדוּמה, אשר צאצאיו לחמו בימינו על עצמאות מאותם וכבשוה בדם מיטב בניהם, על אדמתם היעוּדה, לחופי הים התיכון. ויהי היום אחד – והפרופסור קיים הלכה למעשה את תורתו, ארז את ספריו ב־13 ארגזים גדולים, נשא עמו י"ג כרכים גדולים של התלמוּד, צרר מנפות סיניות, חיטוּבי־עץ, תמונות, חרסינת־סין עתיקה, כלי בדולח, פסילי־בודהא נדירים – והפליג עם כל אלה לישראל והשתקע בהדר־יוסף.
שלוש שנים לאחר מכן נפגשו שני הפרופסורים שנית, ודוקא בשכוּנה ישראלית זו. כאן הוצג פרופסור סיוּנג הסיני לפני חברו הישראלי פרופסור טון – וגם יוּצג בפני הקהל הישראלי באמצעוּת תרגוּמו המחונן של המשורר נתן אלתרמן ובתוספת תמונות ששיגר אלינו במיוּחד מלונדון. וּכשהועיד התיאטרון הקאמרי את המחזה הזה להצגת־הבכורה הקרובה כדי לשקף את תרבות סין העתיקה מעל קרשי־הבמה – נזקקו לאדם הבקי בהליכות בני־סין וּבתרבותם, על מנת שיוּכל להדריך ולייעץ. כל הדרכים הוליכו אל פרופ' טון, ואמנם נתברר כי הבחירה היתה מוצלחת.
כיום הזה תוכלו לראותו יושב בשעות הבוקר זקוּף במלוא אורך קומתו בתיאטרון הקאמרי, על קרשי הבמה, מקמט מצחו, מעיר הערותיו וּמעלה מסתורין ואותות־רזים על גבי גליון־נייר. משמע, עוקב הוא אחרי מהלך החזרות של "אהבתה של יוּבל־אור" ומאזין לנעימות הסיניות אשר חיבר פראנק פלג למחזה זה. לשעות אחה"צ והערב מזמין הפרפסור את חבר השחקנים לביתו, כדי לזכּותם בהצצה אל סין־זוּטא אשר הביא עמו משאנחאי. על כוס תה סיני אמיתי מחוזה הפרפסור קידות נוּסח סין, כדי שילמדוּ השחקנים הלכות־נימוּסין ברוּח המחזה. ככה יצטרכו השחקנים להשתחוות אַפּיים ארצה לפני "ראש הממשלה" ז. לביוּש וּלהלך בנימוּס במעמדה של הנסיכה יוּבל־אור שאיננה אלא אורנה פורת. כאן לומד לרכב על סוס שאינו־נראה מיוּדענו א. בן־יוסף, הלוא זה הגנן הצנוע של הודר מלכותו ולעתיד לבוא – מלכה הנערץ של שושלת־המלוכה בסין. כאן ילמד גם הגנרל העריץ, הלוא הוא יוסף ידין, להתנהג בחימה ובבוא העת להניח ראשו על הכסא – כדי שיכרתנוּ בתנוּפה התליין המלכוּתי גרשון קליין. עתה יבוא גם תורם של ברלינסקי וּבן־זאב ללמדו כיצד נוהג בן־סין אמיתי לפתוח דלת־אורירית, הקבועה בתוך קיר־אורירי של בית־אורירי.
מה שלא נכתב במחזה ע"י פרופסור סיוּנג היא תשוקתם של המשתתפים לבחור להם תפקיד הנראה בעיניהם וקרוב ללבם. בדבר הזה לא יוכל לייעץ גם פרופסור טון. זאת היא סמכותו ועבודתו של הבמאי הישראלי יוסף מילוא, אשר תוך כדי חלוקת התפקידים ל"אהבתה של יוּבל אור" ותוך כדי שמירת הרוּח המסורתית של בני־סין הוּא שואף להעמיק ולחשוף את המוטיב האנושי ולקרב את המחזה ללבנו.
לאחר ארבעה שבועות של חזרות נראֶה פרופסור טון מרוּצה, באשר אלמלא הוּצג המחזה בעברית ואלמלא היו התפאורות לבוּשם המסורתי של עולים מסין – אפשר היה בהחלט לדמות ש"אהבתה של יובל אור" עומד לעלות על קרשי הבמה בפייפינג או שאנחאי... ואמנם, מה שנזדמן לי לראות במגוּרים סיניים אמיתיים בסן־פראנסציסקו לפני כשלוש שנים אינו שונה בשום פנים ממה שעתיד קהל־הצופים הישראלי לחזות בתל־אביב תוך שבוּעיים ימים. אלא שבסן־פרנציסקו הוּגש לקהל בהפסקה תה סיני מהביל ועוּגות פטורות ממס. בעוד שבמשטר הצנע הישראלי איני סבור שיוכל התיאטרון הקאמרי לקיים את המסורת הסינית עד כדי כך. אבל מי יודע? הרי כבר אמר לפנים קונפוּציוס, חכם־המחשבה הסיני הקדמון: "באשר חיים – שם תקוה".
"מסע אל אגדה סינית" - מ. ז. טל - על המשמר - 27.2.1952
במלאות שבע שנים לקיומו הזמין אותנו התיאטרון הקאמרי למסע אל האגדה הסינית הרחוקה. המסע אל העולם השירי, הדמיוני, התמים של אגדת־עם סינית עתיקה הוכן בקפדנות ומתוך נאמנות לרוח הבמה הסינית הקלאסית עד כי היה לשיעור מאלף ורב־ענין באורחותיו של תיאטרון זה. מבנה הבמה והתפאורה,ה תלבושת הססגונית העשירה, האפיפור וגנוני־המשחק, המוזיקה ומעל לכול הבימוי – נשאו אופי מקורי מותאם למיטב המסורת של התיאטרון הסיני. הבמאי ושותפיו הרבים והנאמנים עמלו קשות כדי לשוות להצגה סגנון אחיד, ומוחה לסינולוגיה שימש יועץ ומפקח על דיוק הנוסח בהצגת "אהבתה של יובל אור". חסר רק תה מהביל שיוגש לקהל־האורחים כדי שאווירת התיאטרון הסיני תהיה שלמה. אנשי ה"קאמרי" עשו בהצלחה למען יצירת האווירה המיוחדת גם בהצגה וגם בחוברת ההסברה, עד כי נדמה היה כי בן־לילה אחזה בכלנו מחלת הסינוסיטיס...
המחזה הסיני הקדום "אהבתה של יובל אור" בעיבודו המודרני של היונג, מחזה שהוא, לאמתו של דבר, לקט תמונות קצרות – מוכיח כי תוכנו כתוכנם של מחזות רבים אחרים, דל למדי והעיקר בהצגה הוא המשחק והאינסצניזציה. לא העלילה וע[]רה ולא הרעיון ועמקותו הם הקובעים באגדת המזרח הרחוק ובהמחזתה אלא ההגצה העשירה. האוצר מרוח הפיוט, המשובלת פזמונים ושופעת, מעל לכול, סממנים חיצוניים. כך מוצגים, לפי עדות מומחים ותעודות, כל המחזות בתיאטרון הסיני וכך גם הובאה אלינו "יובל אור" באמצעות התיאטרון הקאמרי. ואין לנו אלא לקבלה כמות שהיא, אם כי ל[]ו פתוח יותר למחזה אשר ביטויו החיצוני המגוון, הערך הסטתי שלו וגינוניו הפורמאליים צמודים לתוכן כובש ולאידיאה מקדמת.
באגדתה של יובל־אור גלום אותו חן הפשטות והתמימות בהם ניחנו רוב אגדות־העם בכל הזמנים ובכל הארצות. האהבה הכנה של בת־העשירים אל הגנן העני, התנכלותה של המשפחה לבת המרדנית, נאמנותה של יובל־אור לבעלה אשר יצא למלחמה ארוכה – כל אלה שורטטו בקווים עדינים וברוח פיוטית ענוגה, בהומור דק ובחכמה, פרי ניסיון חיים ותרבות עשירה של דורות. אך עלילת האגדה (אשר אלתרמן מצא לה בהצלחה רבה את הניב העברי) דלה מכדי למלא ארבע תמונות של החזיון. וכך הציץ השעמום אל קטעים אחדים בחלקה השני של ההצגה. אל־נכון קבע בהרגשה זו קנה־המדיה שלנו, השונה מזה של הצופה הסיני, האמון (על כל פנים – בעבר) על מחזות בדומה ל"יובל־אור" ועל גישה משלו לאמנות דרמאטית.
את צמצום העלילה בא לפצות העושר והמקוריות של ההצגה. כל סממני השעשועים הופעלו בידו הנועזת של הבמאי ואלמנטים פיוטיים, פלאסטיים, תנועתיים ומוזיקליים היפים לעין והערבים לאוזן, נוצלו כדי למלא את חלל הבמה הפתוחה לרווחה לפני עיני הקהל. עולם הסמלים והמוסכמות, אשר הוא עולמו של התיאטרון הסיני לבש חיים על במת הקאמרי. משרתי הבמה שהרבו במעשי־ליצנות המחישו את שפת הסמלים ואלו בעל־הבית – הקורא הנכבד, הכניסנו לטרקלין האגדה. עתה שוב נוכחנו לדעת מה רבים הכשרון, הרעננות והרצון ללמוד בקרב אנשי תיאטרון זה.
הצגה מאלפת ונאה זו של חזיון סיני מקורי באה לא לבד בזכות התלבושות הססגוניות שהן תאווה־לעינים ולא רק בזכות ציור התפאורה עדין־הטעם או הליווי המוזיקלי המעניין, אלא תודות לבימוי הער והמפתיע בהברקותיו ותודות למשחק המסוגנן והעקבי של רוב השחקנים. לבמאי הסיני הצעיר מילוא היה זה מבחן קשה והוא עמד בו בהצלחה ואלו מבין השחקנים הרבים שנטלו חלק באותו ערב נחלוק הפעם כבוד (כאשר יפה על־פי גנוני נימוס עתיקי־יומין) לראש־המשפחה, הוא שר השרים, ולבתו הצעירה והסוררת (כאשר מצווה עלינו היושר והאהדה הגלויָה). משחקו של בריוש הצטיין ברוב גוונים ובמימיקה עשירה עד כי דמותו העייפה קמעה והבטלית למראית־עין היתה הבולטת בשורת בני־הבית שנועדו יחדיו לדון בדאגות המשפחה. ואלו בתו הצעירה, זו אשר מאסה בכבוד שרים ואלופים בכזביהם והלכה אחר בחיר לבה העני והענו (הפעם לא מצא בן־יוסף את הנימה הנכונה לדמותו ונשאר נוקשה כלשהו וכאילו זר לאווירת המחזה), בת זו הופיעה, בעיקר בתמונה המצויינת של ציפיה ופגישות במערה ובתמונת הסיום – ברוב חן, פקחות ועדינות. ראינוה בעצבונה ובשמיחתה הכנה, בתחבולותיה ובעוז לבה. ואכן, נזכור לטוב את דמותה הנאה ואת צליל קולה הזך של יובל – אור – נה פו – רת.
"אהבתה של יובל אור" - על המשמר - 15.2.1952
"אהבתה של יובל אור", שיוצג השבוע על ידי התיאטרון הקאמרי, מספר בדרך נפלאה את הספור הרומנטי על נערה סינית בשם יובל־אור אשר אהבה את גננו הצעיר של אביה, "הוד מעלתו שר השרים".
לאחר שמלאו ליובל־אור שש עשרה שנה היא נתבקשה ע"י שר השרים לבחור לעצמה חתן מבין אציליה העשירים של סין. אך יובל־אור, נערה אמיצת־לב, מסובבת את הדברים כך, שהכדור הרקום אשר היא זורקת לעבר מחזריה, לא יפול לידיהם, אלא לידיו של סי־פינג־קו הגנן הנאה.
מנודה ע"י קרוביה ודידיה, נאלצים יובל־אור ובעלה (הענו והעני) להעביר את משכנם למערה שמחוץ לעיר. בינתים גויס בעלה לגדוד צבא, אשר תחת פקודו של "חרב נמרים" ויי נשלח לכבוש את "אוצרות השמש". יובל־אור מבטיחה לחכות לבעלה ולהיות נאמנה לו. אף על פי ש"חרב נמרים" מנסה לרצוח את סי, השנוא עלי, כובש סי את ארצות מבוא השמש ונמשח למלך בממלכה אדירה זו. ביום בו הוא עומד לשאת את נסיכת ארצות מבוא השמש, מביאה לו אוזת־בר מכתב מאשתו הנאמנה יובל־אור.
סי חוזר אל יובל־אור, בעוד נסיכת ארצות מבוא השמש, מלכת החמה, רודפת אחריו עם כל צבאה ומנסה להשיגו.
סי מגיע למולדתו אך יובל־אור אינה מכירה את בעלה לאחר 18 שנים של צפיה. (לסי נודע כי "חרב נמרים" כמעט והרעיב את אשתו עד מות). בשמעה שהגנן הצנוע נמשח למלך ארצות מבוא השמש מחליטה יובל־אור להופיע בפני אביה, שר השרים.
עתה אומדים לאסור את "חרב־נמרים" ולהעלותו על הגרדום. רק לאחר שאמה של יובל אור מבקשת את חנינתו, נצל "חרב נמרים" ממות ומחליפים את עונשו במלקות. בינתיים מגיעה הנסיכה מארצות מבוא השמש. סי מספר לאשתו, כי אחותו היא, אך אין דבריו משכנעים. למזלו, מופנים מעינות לבה של הנסיכה אל שר החיצון הנושא אותה לאשה...
באגדה זו, כבכל האגדות, בא הטוב על שכרו, והרע על ענשו והצופה נהנה מהמחזה הסיני שכלו קסם, רעננות ועדנה. האגדה נכתבה ע"י ונגרפאו צ'ואן ועובדה ע"י ס. י. הסונג אשר השתמש כאן גם במקורות סיניים אחרים.
צופי התיאטרון הישראלי יראו לראשונה מחזה סיני שיוצג בסגנונו המקורי. אין בו כל תפאורה, פרט לבגדיהם הרב־גוניים של השחקנים. (למזלו של התיארון הקאמרי הביאו עמם עולי סין הרבה תלבושות שנוכל לראותם במחזה זה!) לא נעשה כל נסיון לשנות את אפיו של המחזה והקהל יראה את זוג משרתי הבמה מגישים כסאות לשחקנים וכרים לכריעת ברך לשחקניות. פרופסור וי. י. טון אשר חי כעשר שנים בסין והרצה באוניברסיטאותיה, ועלה ארצה לא מכבר, שימש כיועץ טכני ואמנותי להצגת המחזה "אהבתה של יובל אור". לדעתו של פרופ' טון המחזה כפי שהוא מוצג בתיאטרון הקאמרי, עשוי להתקבל על ידי כל קהל סיני. ומובן מאליו שהבמאי יוסף מילוא ושחקני התיאטרון הקאמרי הוסיפו צביון משלהם למחזה ובזאת עשו הרבה כדי לקרב קומדיה סינית זו לקהל הישראלי.