יוצרים
מאת : א. וילאמס
תרגום : נתן אלתרמן
בימוי : צבי פרידלנד
תפאורה ותלבושות : ז'ניה ברגר
מוסיקה : פ. בן ציסי
שחקנים
מרת ליין : חנה הנדלר
קליף פרילאו : שמעון פינקל
מרת פרילאו : בת עמי אלישיב-פינקל
אליסון : פאני ליוביץ
ד"ר דצ'ר : יהושע ברטונוב
ברימבו ווטקין : רפאל קלצ'קין
וואנדה : ניורה שיין
סיר לאו לאוורס : רפאל קלצ'קין
תמצית המחזה
קליף פרילאו, רופא לונדוני צעיר, המאמין ביעודו להציל נפשות, נאלץ לנטוש את מקצועו בשל מלחמת העולם השנייה.
אישיותו התוססת מובילה אותו לחפש עצמו בשטחי יצירה אחרים : הוא מתמכר לספרות. ספרו הראשון "תהום הסופות" הופך להצלחה כבירה ונמכר באלפי עותקים.
נציגי "הוליווד" פונים אליו כדי לרכוש מידיו את זכות ההסרטה. לשם כך, צריך קליף לעזוב את אירופה בשעתה הקשה ביותר ולנסוע לאמריקה.
נרגש, מספר לאמו כי החליט לנסוע לאמריקה כדי להמשיך את הקריירה האמנותית שלו. תגובתה של אימו צוננת, בעיקר כשנודע לה ולקליף כי בנה הצעיר, בוני, התפוצץ באווירונו בעת שהגן על אדמת אנגליה.
לפתע מופיעה אליסון, אשתו של קליף, שחזרה משרות לאומי בין שמונה חודשים בפרובינציה. שמונת החודשים הובילו לריחוק בין השניים . קליף מבשר לה שהתאהב בוואנדה הזונה ושבקרוב הוא עוזב את אנגליה. אליסון, שחזרה כדי להשיב אליה את בעלה, מקבלת בכעס ובכאב עצור את דבריו.
אל בית משפחת פרילאו מגיע ד"ר דצ'ר, מורו של קליף, המנסה לשכנע את תלמידו לשעבר לא לבגוד בנעוריו ולנהור אחר כסף ותהילת שווא . תחנוניו של המורה מועילים - קליף מחליט להישאר בלונדון, לשוב לעבודתו כרופא ולהמשיך במחקריו.
לאחר סדרת משברים שחווה, בזמן ההפצצות הרבות שנפלו על לונדון, מחליט קליף לחזור אל אליסון אשתו.
על רקע חרבות העולם הישן, מספרת לו אליסון כי היא הרה וכוכב השחר העולה לאיטו אך בבטחון על פני האופק חרוך הלהבות מבטיח לשניהם עתיד טוב יותר.
י. סדן - המשקיף - 22.12.1942
אם נועדה הצגה חדשה זו של הבימה לשקף את האפופיאה הנשגבה של לונדון בתקופת ה"בליץ" של ספטמבר ואוקטובר 1940, להביע את החוויות והלבטים של אזרחי ההמטרופולין האנגלית על אומץ לבם, קור רוחם ואמונתם העזה בנצחון, הרי היתה זו כשלון. אך אם נועדה הצגה זו לשמש כבבואה מצומצמת של חיי משפחה אנגלית אחת בימי הרעשת לונדון, הרי נשאלת השאלה אם כדאי היה להשקיע עמל כה רב ביצירה בנלית מסוג זה, שאינו הולם במה משיעור קומתה של הבימה, שזכתה בעיקר להצלחה רבה בביצוע הצגות כבדות משקל בעלות אופי היסטורי.
נושא ההצגה הוא בנלי, כיוון, שיש בו מהפזמון הנושן של הווי מלחמה שכיח, והד עמום ממנו נמצא גם בסיפורו הידוע של ז'בוטינסקי "סולוויי". רופא צעיר עוזב את אשתו ונלכד ברשתה של מאהבת; הוא סוטה מדרכו בחיים, אולם משבר נפשי גדול בעקב מסיבות הזמן מחזירות אותו למוטב, וה"אפי ענד" מסתיים בנוסח השיגרה של האשה "המביאה בשורת ילד העתיד להוולד במשפחה".
ביצוע ההצגה בכללה לא עלה יפה. נדמה, שהדרמטורג רצה להביע את הנימה הטרגית של חיי לונדון בימי ההרעשות, והנה מכיוון, שהטיפוסים הצדדיים דוקא, מרת ליין, עוזרת הבית, והד"ר צד'ר האפילו במשחקם על שאר המשקחים, מתבלטת בעיקר הופעתם של שני אלה, שהנם קומיים בעיקרם.
ח. הנדלר, המופיעה כמרת ליין, היא ללא ספק הטובה על הבמה. היתה בה מההתגלמות הנאמנה של עוזרת הבית הטיפוסית באנגליה על תמימותה נטולת הגבולות, מסירותה למשפחה שאותה היא משרתת, הקווים האופייניים של בתולה זקנה, שאינה משכילה לחרוג ממסגרת האפקים המצומצמים שלה ויחד עם זה שמרנות נאיבית הטבועה בדמה.
י. ברטונוב, בתפקידו של הישיש ד"ר דצ'ר, התעלה למדרגת שחקן מובהק כבהצגות רבות אחרות.
פ. ליוביץ, בתפקיד אשתו של הרופא הצעיר היתה חיוורת ביותר. היא לא ניצלה את המומנטים הרבים, שנזדמנו לידה להתעלות במשחק. וש. פינקל, כרופא פרילאו, היה חלש אף הוא. העמקות וחוש האמצאה, שהדרמטורג רצה ליחס לו, לא התבלטו כלל.
ר. קלצקין, המשחק בתפקיד כפול, הצליח בתור שמשו של הד"ר דצ'ר, אולם נכשל בתפקידו השני של ראש המועצה הרפואית, סיר ליאו אלוורס. אמנם התפקיד שהוטל עליו נושא אופי שלילי, של האדם ההולך בתלם הרפואה היום יומית ומתנגד לכל רוח חדשה במדע זה, אולם הופעתו היתה במידה רבה מגוחכת. אין לתאר פשטות כה רבה של סיר אנגלי בכלל, ושל ראש המועצה הרפואית בפרט. הדמות שעיצב קלצ'קין דמתה יותר לקברן או לעמיל של נכסי דלא ניידא מאשר לסיר.
והוא הדין ביחס למשחקה של נ. שיין, המופיעה כאהובתו של הרופא הצעיר, וונדה ביירינג. קשה לתאר, שליצאנית מתרפסת מסוגה יהיו מהלכים בין חברי הקבינט הבריטי ושהיא תשתעשע ברעיון של "סעודת ערב עם וינסטון צ'רצ'יל ביחידות". הטיפוס שעיצבה שיין מתאים יותר לאותו סוג יצאניות, שהנך עלול לפגוש בערבים האפלים ליד גשר וואטרלו.
ונקודה אחת לביצוע הכללי של ההצגה. יריות תותחים בלבד אינן מסמלות את ימי ה"בליץ" בלונדון. מי שהיה במטרופולין האנגלית. בערב המלחמה או בחדשים הראשונים שלה נתנסה במורא צפירת הסירנות. והנה, לתמהון הכל, לא נשמעה אפילו אזעקה אחת במשך ההצגה.
והסיכום הכללי הוא: שההצגה "כוכב השחר" היתה בינונית ולא למעלה מזה.