המחזה "אנטיגונה" מאת ז'אן אנואי היא אחת הגרסאות של הטרגדיה העתיקה מאת סופוקלס. הוצג לראשונה ב-4 בפברואר 1944 בתיאטרון אטלייה בפריז, כאשר אשתו של אנואי שיחקה את התפקיד הראשי. אם כי לא הביע את דעתו בציבור על שיתוף הפעולה עם הנאצים, או על תנועת ההתנגדות הצרפתית, ז'אן אנואי עשה שימוש במונחים סמליים במחזה זה כדי להביע את הטרגדיה שבה התנסתה צרפת תחת הכיבוש הנאצי. הצגת הבכורה הייתה לכישלון, אך במרוצת הזמן מחזה זה הפך ליצירת המופת שלו.
המחזה תורגם מצרפתית על ידי נתן אלתרמן והוצג בתיאטרון הקאמרי. הצגת הבכורה התקיימה ב- 30.12.1946
בימוי: יוסף פסובסקי (מילוא)
צייר: מרסל ינקו
תפאורה: שלמה חיים
תלבושות: פ. לייטרסדורף
שחקנים
ימימה פסובסקי - אנטיגונה בתו של אדיפוס
אברהם בן-יוסף - קריאון מלך תבי
יוסף סוקניק - המון בנו של מלך תבי
רוזה ליכטנשטיין – אומנת
חנה סוקניק - איסמנה בתו של אדיפוס
אסתר מרגלית - הפג'
קרני ברטוב-גוטמן - המקהלה, כורוס
נתן כוגן - זקיף יונס
חיים פולני - זקיף משמר
מאיר יוניש - זקיף משמר
א. בן-צבי - הרץ
רבקה דוידית ("בת-לוי") - "אנטיגונה בתיאטרון הקאמרי" – דבר – 17.1.1947
הבא לראות את "אנטיגונה" בתיאטרון הקאמרי ואינו מוכן לשינוי הגירסה, בטראגדיה העתיקה לסופוקלס — צפוי להפתעות. ואף־על־פי־כן מתקבל המחזה עד מהרה אף על לבו של הצופה,אשר איננו מוכן לאינטרפרטאציה החדישה והבלתי־רגילה.
וכן משלימים כעם תופעה מובנת מאליה "שהמלך קריאון מדבר כאחד מבני זמננו ולובש חליפת חולין מודרנית, ובנו מופיע בחולצה רוסית, ואנטיגונה — הגבורה הטראגית — אינה אלא נערה קטנה מסופרת, אשר האומנת מגישה לה קפה ולחמניות...
התעכבתי על נקודות חיצוניות, חסרות ערך לכאורה, אבל אפיניות לראיה החדשה בת תקופתנו, העייפה מגודש המליצה והפאר, שמכבידים על הטרגדיה העתיקה.
הפירוש החדש ועמו הלבוש החדש, או נכון יותר : ההתערטלות מכל לבוש מיותר — הנה כך מתרחשת הטראגדיה בימינו: אורבת היא לנו בכל קמטי ההוי, על כל צעד ושעל ומעורבת בקטעי חולין וולגאריים. כך מתערב חייל גס ושוטה לתוך פרידתה הלירית של אנטיגונה מן החיים ומאהובה. וכך מודאגת האומנת הזקנה, שאנטיגונה הקטנה הצטננה, או לא אכלה - בשעה שצל המות כבר החתים את מצח הנערה.
הסופר הצרפתי הצעיר זיאן אנואי איננו מדקלם את הטראגדיה, מראה הוא אותה לפנינו תוך פכחות צינית כמעט. הרי לכם המנגנון, שהוא חסר-השחר לכאורה, אבל קבוע מראש: אנטיגונה - נגזר עליה למות. נערה שכמותה איננה מאלה, הממשיכים את החיים.עד זקנה.
רוצים אתם - הרי זה יסוד הנעורים המורדים בחיים כפי־שהם. רוצים אתם - הרי זה מין אנרכיזם אסתטי, הבוחל בכל הקומפרומיסים והקנוניות של ההשלמה עם הקיים.
קבורת־האח אינה אלא תירוץ ל התמרדות, כי חשים אנו בבירור שלולא תירוץ זה - היתה הנערה מתנגשת במציאות באיזו נקודה אחרת. כי על־כן היא וקריאון אינם יכולים להישאר בכפיפה אחת, על כן מסתלקת היא, הצעירה, הישרה והמורדת.
זיאן אנואי הוא אחד מבני הדור, שהמלחמה נתנה בהם אותותיה.
פסה האמונה בטוב, ואם גם שרד מישהו טהור במחזה — הרי עליו למות — ולא עוד, אלא שמותה של אנטיגוגה הקטנה גורר אחריו מותם של עוד אנשים מקורבים אליה. ולא נשאר על רגליו אלא קריאון איש־החוק, ואף הוא - להילוכו כושל ובלתי מנצח.
ולעצם ההצגה: הפתיע, עד כדי להדהים, השחקן אברהם בן יוסף, הידוע לנו עד כה רק בתפקידים קומיים. כל דמותו היתה חטיבה טראגית שלמה ומושלמת. כשרון ויכולת רבה הראתה ימימה פסובסקי בתפקידה הגדול. דוקא תפקיד אנטיגונה זו ובנוסח זה הולם אותה ביותר. בנקודות החשובות ביותר עמדה על הגובה בהחלט, אך רפתה במקצת דוקא בנקודות המתח הבינוני. ועם זאת - היתה זאת דמות הנחרתת בזכרון. הכורוס (מקהלה) - קרני ברטוב־גוטמן שמר על בת צחוקו האירונית של המחבר והשתלב נאה במשחק, אפילו כשהתערב בין המשחקים. חבל רק שלעתים הרבה בפירושים - אף במקומות, שלא דרשו זאת. משל לאדם, המרבה להצטדק, בשעה שאין איש חושב להאשימו.
יפה היתה חנה סוקניק בתפקיד איסמנה קלת־הדעת. בתפקיד בך המלך - היה משכנע יוסף סוקניק. האומנת - רוזה ליכטנשטיין עיצבה דמות אמהית חביבה-'
אשר לבימיויו של יוסף פסובסקי - הרי זה שיא, שלא קל להגיע אליו: שלמות הביצוע.
התפאורות למארסל יאנקו- היו טובות בערטילאות שבהם, הן הצטיינו בחוסר התבלטות וסייעו לרוח המחזה, שבעצם הוא צריך להיות מחוץ לזמן ולמקום
תרגום המחזה נעשה בידי נתן אלתרמן.