המחזה אותלו (הכושי מונציה) נכתב על ידי ויליאם שקספיר בשנת 1603 והצגת הבכורה הראשונה עלתה ב1.11.1604.
המחזה תורגם לעברית על ידי נתן אלתרמן עבור תיאטרון 'הבימה'. הבכורה של ההצגה התקיימה ב 6.3.1950 . (ההצגה עלתה שוב לבמה ב'הבימה' בשנת 1966 ועל כך בהמשך) אלתרמן הקדיש את המחזה 'לשחקן העברי הגדול אהרון מסקין מקדיש המתרגם נסיונו זה'. ההצגה עלתה 100 פעמים.
מלאכת הבימוי ניתנה ליוליוס גלנר ; התפאורות - משה מוקדי ; מוסיקה - קליפטון פארקר ; המנצח - פורדהאוז בן-ציסי.
בהשתתפות :
אותלו : אהרון מסקין
יגו : שמעון פינקל
אמיליה : חנה רובינא
דוכס מונציה : ארי ורשבר
ברבנצ'ו : חיים אמיתי
לודוביקו : נחום בוכמן
קסיו : ישראל בקר
רודריגו : שלמה בר-שביט
מונטנו : שמואל רודנסקי
תושב א' : שרגא פרידמן
תושב ב' : עזריה רפופורט
קצין בלשכת המועצה : יוסף דגן
דסדמונה : שושנה רביד
בינקה : רחל לופוביץ' (תימור) ,
אהרן מסקין - אותלו ; שושנה רביד - דסדמונה ; שמעון פינקל - יגו ; ישראל בקר - קסיו ; שרגא פרידמן - תושב א' ; עזריה רפופורט - תושב ב' ; חנה רובינא - אמיליה ; רחל לופוביץ - ביאנקה ; וכן ארי ורשבר, חיים אמיתי, נחום בוכמן, שלמה בר-שביט, שמואל רודנסקי ויוסף דגן.
עזרא זוסמן ב'דבר' ביום 10.3.1950
ויש להודות ל"הבימה" על כך שהיא הביאה לנו גם את המחזה בתרגום העברי—של אלתרמן. על סגולות התרגום נוכל לעמוד עם הקריאה (וחבל שהתרגום עדיין לא הופיע ,(בתיאטרון יכולנו ליהנות משירה ומפרוזה שבשפה, מחיוניות השפה העברית בשליחותה הגדולה. חבל שלא נשמע הטכסט במידה מלאה. הרבה אבד בחלל. ויש ודאי לא מעט לזקוף על חשבון הדיקציה הלא-ברורה של כמה שחקנים, זוהי צרה תמידית, אך אצל שקספיר הרי היא פוגעת ביותר.
רק תיאטרון "הבימה" מסוגל היה לשאת את המחזה,להסתכן בו ולעמוד בנסיון. נמצאה השלישיה — מסקין, פינקל ורובינא - שנשאה את עיקר המחזה.
סביבם להקה של ותיקים וצעירים - בהדרכתו תמחושבת והמנוסה של הבמאי האורח — יוליוס גלנר. דומני יש כאן נוסח קבוע, נוסח טוב אמנם,
ויש ודאי להעריכו כראוי להצגת בכורה של המחזה השקספירי על במתנו.
הביקורת בידיעות אחרונות ב- 6.3.1950:
שלל הצבעים בתלבושות המסוגננות והארכיטקטורה הנפלאה של התפאורות ומעל לכל המשחק המצויין שטרם ראינו אותו על הבמה העברית, של מסקין (אותלו) ושל פינקל (יאגו) משווים להצגה זו אופי של מאורע במלוא מובן המילה. תרגומו של נתן אלתרמן הוא למופת.
דן מירון - "בין חרות לעבדות" - הארץ - 28.6.1963 (לרגל הוצאה לאור של מבחר מחזות של שקספיר. המאמר המלא נמצא ב
קישור הזה)
מתרגום "נשי וינדזור העליזות"1 הביא עמו אלתרמן אל תרגום "אותלו" שליטה וירטואוזית במשפט הפרוזאי הריתמי-הדרמאתי, היינו יכולת, שאין בפניה מעצור, כמעט, להריק את קטעי הפרוזה השקספירית הקולחת והמנוגנת למשפטים עבריים, שהם לא רק גמישים ומנוגנים, אלא אף אינדיבידואליים – תואמים בנגינתם את הדמות ואת הסיטואציה הדראמתית. אם על מטווה הפרוזה של "נשי וינדזור" ניצח בעיקר הניגון הרחב של פאלסטאף, הרי על פרקי הפרוזה שב"אותלו" נמצח הניגון הדימוני של יאגו. אלתרמן הצליח להפיק מעצם מקצביו של יאגו את מהותו המיוחדת במינה של הרוע התחומי, העל-אישי, המדריך אותו במעשיו. רבים ממשפטים אלה מצטיינים בכוח מוסיקאלי מהפנט ממש. כדוגמה בולטת עשוי לשמש קטע מתוך נאום ה"עידוד", שמשמיע יאגו באזני רודריגו השוטה והאומלל, שעמד לאבד את עצמו לדעת, אחר שדסדמונה אהובתו נישאה לאותלו:
"אתה היודע כי ידידך אני. בחבלים ועבותות אני קשור אליך, ומעולם לא היינו קרובים אל המטרה כמו בשעה זו. מלא כיסיך כסף, הפלג עם היוצאים למלחמה, אי תלה זקן גנוב לקרקר את יפי תארך! העיקר – מלא כיסך כסף. לא ימים רבים תאהב דסדמונה את הכושי – מלא כיסיך כסף – ולא הכושי את דסדמונה. בסערה התחילו ואתה העד כי בסופה יגמורו. רק מלא כיסך כסף. הכושים הללו תיאבון הפכפך להם. – תן כסף בכיסך! המטעמים שימתקו לו חיים כחרובים בסוכר, ייהפכו לו מחר למרורים בפיו. והיא – את לבה יהפכו הנעורים. לאחר שתשבע מגופו סופה להבין כי עשתה מקח-טעות. היא תהיה זקוקה לחילופים. לא תהיה לה ברירה. לכן, מלא כיסיך כסף".
בניגונם של משפטים מקסימים ונוראים אלה, יש משהו מתנועתו של נחש. המשפטים מתעקלים חלקלקות בדרך הפיתוי הרך עד שהם מגיעים אל תנועת ההכשה הפתאומית. מתוך הלילים המעוגלים והרכים, נזרקות לפתע ובלי קשר תחבירי שלוש המלים: "מלא כיסיך כסף", שצלילי הכ' והס' הסמוכים שבהן משווים להן חריפות ויובש של לחישת שרף. הופעתן של מלים אלו קובעת את הריתמוס הכללי של הקטע כולו. הרווחים בין הופעותיהן הולכים ומתקצרים, תחילה מקדים להן יאגו משפטים מלטפים אחדים "אתה היודע" וכו'), לאחר מכן הוא עשוי להטיל אותן אל תוך המשפט, שעדיין הוא רך, ולהפר בזאת את התמשכותו הנינוחה (המשפט "לא ימים רבים"), לבסוף הוא מגיע למשפטים קצריםף נושכניים ("היא תהיה זקוקה לחילופים. לא תהיה לה ברירה"), שהמלים "מלא כיסיך כסף" כבר אינן משמשות להם ניגוד מוסיקאלי, אלא ממשיכות אותם.
דברי השידול שלוחש יאגו באזני רודריגו אינם אלא דוגמה אחת מרבות לקטעים של פרוזה רתמית מופתית, המשובצים בכל חלקי תרגום "אותלו". אלא שב"אותלו", שלא כב"נשי וינדזור", אין לפרוזה חשיבות ראשונה במעלה. פסוקי השירה – וביחוד פסוקיו של אותלו עצמו – העמידו בפני אלתרמן בעיה מורכבת וקשה לאין ערוך יותר מן הבעיות, שעמדו לפניו כשבא לתרגם את משפטי הפרוזה של פאלסטאף ויאגו. אותלו הנו, ללא ספק, אחת הדמויות ה"מוסיקאליות" ביותר שביצירת שקספיר כולה. המשפטים הפנטאמטריים שלו מכילים שפע עצום של דגמים מוסיקאליים משתנים. אין בהם כמעט פסיק אחד המשתעבד לסכימה מיכאנית ומונוטונית. בתחומי מונולוג אחד עשוי אותלו לעבור ממשפטים רסוקים של אנחות כבושות, או ממשפטים קצרים ועזים של גבר עצור באהבתו ובאסונו, למשפטים סוחפים בעצה ריתמית כבירה. בתמונות הקנאה שלו וביחוד בתמונת רצח דסדמונה וגילוי הכזב של יאגו לאחר מכן, עובר אותלו ממנגינה של אהבה רכה, שעידון וצער אין-סופיים מחלחלים בה, למוסיקה אקסטאטית ומטורפת של קנאה, ולבסוף לאקורדים, קריאות ייאוש ונכונות שלמה לקבל את הגורל הטראגי. לעתים קרובות יוצא אלתרמן מן המאבק עם משפטי הקסם של אותלו – המעמידים לפני כל מתרגם, ויהא המוכשר ביותר, קשיים אובייקטיביים שאין להם שיעור – וידו על העליונה. משפט כגון "כבה הנר, וקום כבה הנר", שאותלו משמיע בכניסתו לחדרה של דסדמונה כדי לרצוח אותה, מכיל את כל גוני הריתמוס וכפלי המובן של המשפט המקורי (“Put out the light, and then put out the light”) הפסוקים, שבהם פותח אותלו את המונולוג האחרון שלו, מכילים, בקיצורם ובקיטועם את כל עצמת האסון של גבר אציל:
"עמדו. מלה או שתים והלכנו. את המדינה שרתי פה ושם, -- לא סוד הוא, אל דבר בזאת –"
לעתים מצליח אלתרמן להגיע להזדהות מופלאה עם הריתמוס של המקור, ולשחזר אותו. דוגמה מצויינת להזדהות כזאת עשוי לשמש המונולוג שבו נפרד אותלו רדוף-הקנאה משלוות החיים שידע לפנים, היותו חייל, איש מלחמה ומחנה מילדותו. הדברים רוויים תרועת יגון גדולה של אחרית ופרידה, שהד המלחמה, החצוצרה, צנפת הסוסים ורעם התותחים הומה בה ממאחק גדול.
הפקה נוספת של ההצגה בשנת 1966
לצורךההפקה החדשה גייס 'הבימה' את הבמאי הבריטי הנודע, פטריק דרומגול, ואת מיטב השחקנים מבני הדור הצעיר, נחום בוכמן, דליה פרידלנד, מישה אשרוב ועוד.
הבכורה 10.9.1966. ההצגה עלתה 77 פעמים.
תפאורה : יוסף קרל
תלבושות : לידיה פינקוס גאני
תאורה : נתן פנטורין
שחקנים:
רודריגו : ניסים עזיקרי
יאגו : מישא אשרוב
ברבנציו : ארי קוטאי
אותלו : נחום בוכמן
דסדמונה : תקוה מור
קאסיו : אלכס פלג
הדוכס מונציה : יהודה אפרוני
סנטור א' : ליאו יונג
סנטור ב' : צבי שטולפר
מונטאנו : יוסף שלום
אמיליה : דליה פרידלנד
ביאנקה : יעל דרוינוב
לודביקו : אילן תורן
גרציאנו : אלכס אנסקי
כרוז : יחיאל אמיר
קצין : דוד סמדר
ספן : רפי נתן
נחמן בן-עמי, "מעריב". 21.9.1966שני שחקנים עמדו במרכז ההצגה ושניהם התעלו לשיאים בדרכם הבמתית. נחום בוכמן בתפקיד אותלו ומישה אשרוב בתפקיד יאגו. משחקו של בוכמן נראה בתחילת ההצגה הססני כלשהו, אך במרוצת העלילה הוא מעצב בקווים פלסטיים עזים את אופיו של הכושי הנופל קורבן למזימות הכזב של ידידו המדומה והוא מתעלה לגבהים של פאתוס מזעזע ואמיתי. מישה אשרוב מגלה לצופה מלכתחילה את תככנותו הבזויה וחסרת המעצורים של יאגו וממשיך במשחק מסוגנן קולח כארס וקולע כפגיון.
דמות משנית נחמדה גילם יהודה אפרוני בתפקיד הדוכס מונציה. בתמונה של נכבדי העיר שדרומגול ביים אותה על דרך ההומור הלגלגני.
ד"ר חיים גמזו. "הארץ". 7.10.1966
בוכמן הלך בנאמנות בשביל שהותווה ע"י הבמאי, ולא שיחק את הטרגיקון המונומנטאלי כי אם את שר הצבא האמיץ והפרמיטיבי. לא בבת-אחת הגיע בוכמן לשיא משחקו האמוציונאלי המרשים. במונולוג הראשון הרי הוא עדיין רחוק מאוד מבן התערובת עז הרחשים המאוהב בדסדמונה עד כלות הנפש. עם נביטת זרע הספק בליבו של אותלו, מופיע לנגד עינינו בוכמן-אותלו אחר. אך יעברו עוד רגעים רבים עד אשר בוכמן יופיע כאותלו האמיתי, במלוא גדלות פראותו.
רק עם זעקתו "דום יאגו, דום" מתחילה עליתו המפוארת של בוכמן אל פסגת תפקידו. עד גמר ההצגה יהיה נחום בוכמן אותלו בלתי רגיל באמת האנושית, כנות החווית שבו. מעתה יחיה בתודעתנו אותלו בוכמן כשליטה הבלעדי של ההצגה כולה. לעומת דמותו של אותלו חי זה יחווירו כל יתר השחקנים.
השחקן השני שהצטיין בהצגת 'אותלו' הוא נסים עזיקרי. כאן מופיע הבמאי גם כמורה ומחנך מצויין. איש מבין הבמאים שעבדו לפניו עם עזיקרי לא ניחש את עושר הגוונים הקומיים הצפונים בשחקן צעיר זה. זה היה רודריגו קל תנועה, תמים עד כדי כסילות, ססגוני. זוהי התקדמות רבה בדרכו האמנותית של עזיקרי.
תרגומו של נתן אלתרמן רענן, מזהיר ורווי שירה אמיתית, כייאות לשירה של שייקספיר, כיאות לאחד מגדולי משוררינו"
בועז עברון. "ידיעות אחרונות". 22.9.1966
תרגומו של נתן אלתרמן גמיש, פשוט ומלא פתרונות מצויינים ומובנים בנקל לבעיות סגנוניות קשות
עזרא זוסמן. "דבר" 28.9.1966
חבל שהלשון העברית משל נ. אלתרמן המצויינת ברוך, בעצמה, בסגולות צבע ואופי, אינה מגיעה ברובה לקהל, הן משום הרמה הפיוטית שלו, הן מחמת ההיגוי, שאינו מכוון להביא את הטקסט בטהרו