אברהם מור - פאנטלונה
אלברט כהן - טרופאלדינו
אברהם בן־יוסף - קיסר סין אלטאום
נירה רבינוביץ - אדלמה הקנאית
מרים גבריאלי - סקרינה
גבי אלדור – סלימה
שלמה פז - חסאן־בראק
יוסף כרמון- ליצן
נחום שלי - ליצן
אריה קסבינר - ליצן
שמעון סיאני - ליצן
ויקטור עטר - ליצן
אלי עמרם - ליצן
גבי אלדור – סלימה
העלילה מתרחשת בסין, שם מתגוררת טורנדוט - אשר דורשת מכל המבקש להינשא לה לפתור שלוש חידות. כל אדם שנכשל במשימה ראשו נערף. הנסיך כלף, אשר התאהב בנסיכה, מצליח לענות על 3 החידות אך טורנדוט מתנגדת להנשא הנסיך כלף מוכן לוותר לטורנדוט על מימוש ההבטחה שלה, ומסכים בכך על מותו, בתנאי שהיא תגלה את שמו.
"חידותיה של הנסיכה" - משה בן שאול - מעריב - 30.6.1967
"הנסיכה טורנדוט" מחזהו של קארלו גוצי הכתוב ברוח הקומדיה דל־ארטה האיטלקית אך מתרחש בסין הרחוקה – לבש בתיאטרון הקאמרי בגד של ליצנים, עליז וצבעוני, אשר מטרתו היחידה לשעשע ככל האפשר את הקהל.
מלכת־שבא היתה יפה, סימפאטית וכהת־עור. גם חכמה, כמובן. היא חדה חידות לידידה, המלך שלמה, במשחק אינטלקטואלי רב־רושם. היא ידעה מראש שהחכם מכל אדם יפתור את כל חידותיה, גם ללא עזרת יעציו: השרים, סופר־המלך, ואנשי החצר, שחכמתם בוודאי לא נפלה מזו שלה.
היא היתה מלכה עליזה, אוהבת־חיים – והצלפותיה הסאטיריות היו מעודנות, מעודנות מאד. כשהחליפה דבורה אמיתית בדבורה חסרת־עוקץ, או פרח בעל־ניחוח בפרח שכל־כולו מלאכותיות, שיערה מראש, שכל בר־בי־רב ולא רק שלמה הכחם מכל אדם ישים אל ליבו, כי דבורה אמיתית תקלט את צופה מפרח אמיתי.
סופרו על כך אגדות רבות, גם ביאליק שלנו כתב על כך אגדות שעיקרן בחידודי חידות. האגדות היו עתיקות, עתיקות מאוד. ניתן לשער שברגע שסופרו, - היה להן גם רקע אקטואלי.
אלפי שנים אחרי אותו מפגש־חידודין קם קארלו גוצי, מחזאי איטלקי נודע (נולד בוונציה ב־1720 ומת בה ב־1806) וברצותו לרקום אגדה נאה, שמעבר לה היה בוודאי עוקץ אקטואלי כלשהו, שם בפי גבורת מחזרו "הנסיכה טורנדוט" שלוש חידות, שבחכמתן וסגנונן דומות לאלו של המלכה העתיקה, כהת־העור.
אלא שטורנדוט היא צהובה. סינית. וכוונותיה אינן כוונות חידוד. היא מבקשת להפיל בפח. היא אולי אינה טפשה – אך מאוד־מאוד מפונקדת. עובדה: אבא שלה עושה כל אשר תרצה. והיא – "מסובבת אותו על אצבעה הקטנה". וכיוון שאיננה אוהבת גברים (נקל לשער שכל מחזריה היו לאו־דווקא נאים וצעירים ודקי־גזרה, אלא שמנים אוהבי ממון) הרי חידותיה שימשו בפיה נשק כדי לקלסם מעל־פניה. כל הנסיכים ובני הנסיכים, אשר העזו לבקש את ידה מידי אביה אלטאום, אחת היתה דתם – לפתור את החידות – או למות. עד שבא הנסיך כלף...
בקיצור: קארלו גוצי כתב מעשייה נחמדה וארוכה למדי, והמעשייה פשוטה בתכלית:
כלף, נסיך אסטראחן והוריו – ניגפו במלחמה גדולה. הם הצליחו לברוח, וכלף, מחופש בבגדי סבל, הגיע לפקין הגדולה, בה פגש את מורהו לשעבר חסאן, הקורא לעצמו ברק. ברק זה מספר לו על טורנדוט, הנסיכה היפה והאכזרית. הוא מספר לו שאביה הזקן, אלטאום, מבקש כי תנשא לאיש, כי רב לו במלחמות ומבקש הוא יורש לממלכתו. אלא שהנסיכה מסכימה רק בתנאי אחד: כל המבקש ידה – יפתור את חידותיה. ולא ייכרת ראשו ויוקע בשערי העיר.
בדרכם נקרה ישמעאל, מורהו של נסיך סמרקנד, אשר אף הוא ביקש לפתור חידותיה של טורנדוט ועתה מותז ראשו. בידי ישמעאל תמונת הנסיכה, אותה שמר על לוח־ליבו. נוטל הוא את התמונה, משליכה ארצה ודורסה ברגליו – אלא שידידנו כלף מרימה. מתבונן בדמותה של הנסיכה - וכמובן, ליבו הולך אחריה שבי.
כל נסיונותיו של חסאן להניאו מללכת אל החצר, כל נסיונתיהם של אנשי החצר, ה"דיוואן", החביבים – להניאו מלנסות ולפתור את החידות – עולים בתוהו.
הוא משוכנע כי ישבה ליבה של טורנדוט.
והוא פתר את החידות, והוא שבה, כמעט שבה, את ליבה של טורנדוט, אך יותר מכן שבה את ליבה של אדלמה שפחתה, המבקשת לצאת לחרות.
אך טורנדוט לא תוותר. פתר כלף את שלוש חידותיה ואילו היא מקשה ליבה. ואז מציע הנסיך – שזהותו עדיין אינה ידועה – הצעה משלו: יחוד הוא חידה – והיה כי תפתור הנסיכה את חידתו – ויותז ראשו.
והחידה:
בן מי הוא זה ואיזה הוא, מה שמו ושם אביהו, של אותו נסיך שנאלץ לפשוט ידו ללחם ולשאת כל משאות כבדים על גבי בחצי חינם כדי להחיות נפשו, ולבסוף בהגיעו למרום אושרו הנה אומלל הוא יותר משהיה אי־פעם. כאן, מחר, במעמד החכמים, תגידי, נפש אכזרית, מה שמו ושם אביו של הנסיך. ובאם לא תפתרי את החידה הזאת הושיעי את האומלל מסבלותיו, האירי את רוע מזלו, אל תמנעי ממנו ידך ולבבך. ואילו אם תוכלי ותפתרי את חידתי, מלאי תאוותך והרגעי. השביעי את חמת־רוחך בדמי חיי המוגרים...
לבסוף מגלה טורנדוט האכזרית־המפונקת, בעזרת אדלמה רבת־הקנאה, את שמו של הנסיך: כלף בן טימור.
אך – סוף טוב – הכל טוב. דמו לא ניגר ואת ידה היא לו נותנת, וצרתה אדלמה, יוצאת לחפשי.
*
האמנם יכולה אגדה נאיבית כל־כך, כמו זו של "הנסיכה טורנדוט", ליהפך פנינה תיאטרונית נוצצת כל־כך, שבה התנאו במאים גדולים במשך דורות?
האמנם לספר אגדה נאיבית כל־כך, וזאת בלבד, התכוון קארלו גוצי – הסאטיריקון הפיקח?
בוודאי לא. אצל גוצי היתה המעשייה בבחינת חומר־רקע בלבד, אותו נתן ללהקת שחקניו וביקשם לעשות בו כטוב שביכולתם. כי גוצי, לא זו בלבד שאת כל כתביו מאפיינת הנימה הפולמוסית והמגמה לשים ללעג את הזרמים החדשים בשפה, בספרות, בחיי העם ובתיאטרון, לא רק שהוא, השמרני, האריסטוקראטי, מטבעו, שלל את רוח "ההשכלה" של הימים ההם, את ה"חידושים" של אז, שטשטשו את מסורת המנהגים העממיים – אלא הוא השתדל, בכוח הפיוטי, הקומי שלו, לחדש ולהציל את הקומדיה דל־ארטה המסורתית מן הניוון והכליון.
לוחם בעזרת הצחוק
הוא ביקש להחזיר את עטרת הקומדיה דל־ארטה ליושנה. חיבוריו, "הנסיכה טורנדוט" או "אהבת שלושת תפוחי הזהב" היו, חומר תיאטרוני מצויין בידי שחקנים מצויינים – ובהם שזר את הדמויות הקלאסיות של הקומדיה דל־ארטה כמו "פאנטלונה", "טארטאליה", "בריגלה" ו"טרופאלדינו" – אך העניק להם צביון וונציאני מובהק וממדים סאטירים ועמוקים עוד יותר.
קארלו גוצי התווכן, כנראה, ללחום בעזרת הצחוק. באחד ממחזותיו (כך סיפר לי בונים, במאי ההצגה בקאמרי) מתאר הו אאיש קשיש, יושב משועמם. וומה הוא משועמם? מן הקריאה בכתביו של ... גולדוני!
גולדוני היה מתחרהו העיקרי של גוצי במחזאות האיטלקית של ראשית המאה ה־18, בעל "משרתם של שני אדונים", "עיקם", לדעתו של גוצי, את אופיה הטהור של הקומדיה דל־ארטה והוא ביקש להתנקם בו.
ואכן, התנקם. כי גוצי סילק מעל במת התיאטרון האיטלקי את גולדוני, ונעשה הוא עצמו ל"מלך".
אולם אין להניח כי הריב בין גולדוני לגוצי הוא ששכנע את הבמאים לעתיד לבוא, להעלות את "טורנדוט". מה הם מצאו, אפוא, במחזה זה?
התשובה היא פשוטה: חומר תיאטרוני מעולה, חומר קומי מצויין, ליטוש דמויות מבריק, שבעזרתו יכלו להגיח מסגור החומות הקלאסיות של המחזה במאה ה־19 ובראשית המאה ה־20.
בשבילם "הנסיכה טורנדוט" כחומר ביד היוצר. חומר המעורר את הדמיון, חומר עתיר "אפשרויות־עבודה", חומר המשעשע את הקהל, וקהל בתיאטרון צריך קודם לכל, להשתעשע.
כך, למשל, היתה "הנסיכה טורנדוט" אחת מעבודותיו המופלאות ביותר של ווכטנגוב, יוצר "הדיבוק" ב"הבימה". את דמויות "טורנדוט" הוא העלה על הבמה כשהן לבושות בפראקים ובשמלות־ערב. הוא עשה מזה תיאטרון המציג תיאטרון בתוך תיאטרון. את התלבושות והאביזרים "אילתר" מתוך אביזרי הבמה. מגבת – במקום זקן. סיר – במקום כסא.
ווכטנגוב לא היה היחיד.
היו, כמובן, כאלה ש"לקחו" את החומר, התייסרו עימו, "לעסו" אותו כמשהו רומאנטי (כלף־טורנדוט־אדלמה) או טרגי (הנסיכים ההולכים למות). אגדת טורנדוט נעשתה חומר־גלם מתקתק לכותבי אופרות – ואך בוזוני הצליח, על אף הנימה הסנטימנטלית שנקט, להפוך אותה לאופרה הראויה לשם זה. גם שילר הגדול עיבד את המחזה (1802) – אך עיבודו זה, אם יוצג היום ,יעורר אך פיהוקים.
שמואל בונים, בקאמרי, בעזרתם של נתן אלתרמן (המתרגם) אריה נבון (התפאורן) סשה ארגוב (הקומפוזיטור) שמעון בראון (הכוריאוגרף) ויצחק גראציאני (המנהל המוסיקאלי) ובעזרת פזמונים מקשרים ונוספים – הפך את "הנסיכה" למשהו חדש. לקרקס.
"בקריאה", אומר בונים, "הצד הרומאנטי דיבר תחילה על לבי. אך גלגול המחזה היה בזמן העבודה. יש כאן חלק קומי – ולידו האלמנט הרומאנטי. לאט־לאט ראינו, שהאלמנט הקומי הוא השולט, ואילו האלמנט הרומנטי תמים, תמים מדי. ואז, בחזרות, גם בעלי התפקידים הרומאנטיים כמו כלף, או אדלמה – השתלבו בטון הקומי השולט".
נסיכה בקרקס
כן. "הנסיכה" של בונים היא בפירוש קרקס. היו לו התלבטויות רבות לבונים. בין השאר חשב, אולי כדאי להציג את "טורנדוט" כלהקת שחקנים נודדת. ברור היה לו, כמו לרבים, שככה, כמות שהוא, אי־אפשר להציג מחזה זה. מוכרחים לעשות כאן מחזה בתוך מחזה. וכיוון שבונים אוהב קרקסים, וכיוון שזו יציאת־דופן – הוא הלך עד הסוף. כאמור, ה"טון" הקומי הורחב. חבר המיניסטרים של המלך אלאטוס, אביה של טורנדוט – אינם סתם חבר מיניסטרים, אלא בראש וראשונה ליצנים המשחקים מיניסטרים. פאנטלונה (אברהם מור) הוא הרבה יותר מאשר כתוב בטקסט, וכזהו גם טרופאלדינו (אלברט כהן). טורנדוט עצמה (רנה גנור) אינה רשעית כל־כך, אלא מפונקת. כאילו היא רוכבת על סוס בקרקס. וקיסר סין אלטאום (אברהם בן־יוסף), הוא, כמובן, מנהל הקרקס. אדלמה הקנאית (נירה רבינוביץ) כלום לא מתאים לה להיות מאלפת אריות? וסקרינה (מרים גבריאלי), אשתו הסקרנית של חסאן־בראק (שלמה פז) הרי ברור שהיא צועניה מגדת עתידות.
ומיהו כלף? (מייק בורשטיין) – הרי זה עלם־חמד, שחציו ליצן וחציו רומנטיקן, חציו זמר־נודד וחציו עלם חיוור־פנים. כלום אין הוא "פיירו" הידוע?
ממחזה זה, קליל, משעשע, רב־צבעים ואורות ולהטוטים של "סלפסטיק" – אין לדרוש, מוסר־השכל. בשביל בונים והתיאטרון יש כאן יציאה נוספת מששלושת הקירות הקלאסיים של בימת התיאטרון (אומר בונים: "זה יותר קשה ממחזה רגיל . במחזה רגיל איני צריך לשבו את הראש. הכל בו מוכן. כאן יש לי במה ריקה, שעליה אני צריך לבנות את כל דמיונותי"?).
ובשביל הקהל – הנאה. שעשוע. פורקן. ואומר בזהירות: כן, אפילו פורקן "אינטלקטואלי". נדמה לי, שאנו זקוקים לזה מאוד. וביחוד עכשיו.
טורנדוט בקאמרי - עזרא זוסמן - דבר - 7.7.1967
האמנם חסר לנוּ התיאטרון בימים אלה, ימי המסה הגדולים? האמנם דרוּש הוּא לנו היום, בשוך הקרבות? האָמנם אי אפשר בלעעדיו? האם חשבנו עליו, על התיאטרון העברי, בגבור עלינו החרדות, הצער והשמחה? האם מסוּגל הוּא להסיח את דעתנוּ מן הדריכוּת המוּפלאה, שפקדה אותנוּ בלי משים, נתקפנו ספקות־שאלות שהבאנוּ אל אוּלם התיאטרון לאחר הפסקה לא קטנה, שחלה בהצגותיו בעקב המאורעות. אך ראיתי את עצמי ושב במעין קרקס, ולא נותר לי אלא לנסות להשרות על עצמי את הלך הרוח המתאים, לגייס את הנכונוּת להיפגע – להיכבש בקסמי הבמה – הזירה, לגייס את הרגישות וכושר השכחה, לקרוא ממרחק את אהבתי הילדוּתית אל הקרקס, למשל, כדי להיות שוּב ודווקא עתה את הבלתי מתקבל לכאורה על הדעת ועל הלב.
עשיתי מה שיכולתי וחיכיתי שהתיאטרון יעשה יותר. ה"יותר" הזה לא עלה בידיו. האם נסיכת "טורנדוט" האגדה האיטלקית של גוצי, מסוּגלת בכלל להתמודדות־פתאום עזה זו? האם אפשרי איזה מגע בינה ובין נפש הימים האלה, או דווקא זרוּת גדולה זו, מרחק רב זה, הוּא האתגר הגדול לתיאטרון, שכוחו נבחן לאו דווקא בימי שפל, אלא בתקופת הגאוּת וההתעלוּת? יש תשוּבה חיוּבית בתולדות התיאטרון המודרני. ה"נסיכה טוראנדוט" הייתה אחת ההצגות המהפּכניות המצוּיות ביותר בתיאטרון הרוסי, בימי המהפכה הנסערים ביותר, כשהכל היה כאילו נגדה. ואכטנגוב, הגאון, צעיר שנטה למוּת, בחר באגדה ישנה, תוך כדי מלחמתו עם המוות, לחוג בה את אהבתו ואמנוּתו בתיאטרון, המחולל את הבלתי אפשרי. הוּא בחר בקומדיה דאֶל אַרטה, לא כדי לשקם תיאטרון איטלקי מהמאה השמונה־עשרה, אלא כדי ליצור תיאטרון בן זממנו, החי את זעזוּעי הזמן.
יסוד האימפּרוביזציה, יצר המשחק הקדמון, הדמיון והריאליות, ההומור והליריזם, שגילה בתיאטרון המסיכות של גוצי עמדו לו בתעודה זו ליצור ריאליזם דמיוני תיאטרלי, כה שונה מן הריאליזם הפשטני, ששלט אז מעל במות רבות ברּסיה. דמוּיות אופייניות של קומדיה דאֶל אַרטה הן דווקא שגירו את דמיונו היוצר, כדי לביים מחדש משחק של חיים וסגנון.
במאי שלנו, ש. בוּנים, נרתע מן האופיי־האֶסתטי שבקומדיה שאֶל אַרטה ובחר במאֶדיום ביניים, בקרקס, שבו ראה גלגלו מאוּחר יותר וקרוב יותר אלינוּ של דמוּיות הקומדיה האיטלקית. הקרקס העממי והתיאטרון העממי האיטלקי היוּ אמנם בני קהל אחד. בונים, הסביר את כוונתו בהקדמה לתכניה, לדעתי בצוּרה לא משכנעת. אך העיקר, ההצגה עצמה לא הוכיחה כי הקרקס שאליו הוזמנו, מסוגל ליצור את התיאטרון המיוּחל, שבו הכל אפשרי מפני שבו הכל משחק. הקת הקרקס המשחקת את מחזהוּ של גוצי תוך כדי שימוּש בשעשוּעי קרקס וּבאביזריו לא גילתה התלהבוּת אמיתית, לחידוּש זה שבתחרות עם מקור הקומדיה.
הבמאי אמנם לא היה עקבי בכל, לא שאף לאחדות אסתטית, ניסה דרכים שונות והצליח בעיקר באינטרדמיות, ב"לאצות" קומיות אופייניות, ששיבץ בעלילה המרכזית. היסוד האימפרוביזאציוני של המקור מאשפר משחק מודרני כפול – של זהוּת וריחוּק, משחק לשמו, אותו משחק שהוּא כשירת הזמיר, בניגוּד למשחק־שירת תוּכּי, על פי הטכסט הכתוּב, כלשון אחת השחקניות הגדולות של קומדיה דאֶל אַרטה. אך כאן הוּא לא חולל גדולות. חסר הפיוט, המחולל מטמורפוזות בדרך אינטימית, כאילוּ דרך אגב. ראיתי בעיני רוּחי לא במה גדולה זו של קרקס שאריה נבון בנה ברוב טעם, אלא במה עניה הרבה יותר שכולה תלוּיה בשחקן, בגוּפו, בתנועותיו ובקולו, שחקן – המלוּמד והקוסם על צוּרותיו השונות.
בּוּנים שׂם את הדגש יותר על תמוּנות כלליות ועל מיזנסצנות פלאסטיות, מאשר על משחק יחידים. על כל פנים, בתחוֹם זה לא ראינו גילויים מוּבהקים של וירטואוזיות וספונטאניות של יכולת רבה ושל תום המבוּקשים כאן. והדבר מיוּחס למייק בוּרשטיין, שיש לו כל התנוּנים להצגה מסוּג זה. אך אותה הזרימה הטבעית של משחק, העושה רושם של משחק איבמרוביזציה – של הפתעה, כפיש ראינו למשל ב"מגילה" נעדר בו הפעם. דומה, כי, כילוּ נהג בוּנים בהצגה זו באותה מגמה אַמנוּתית־במתית בה נהג ב"מגילה", דרך התיאטרון היהוּדי העממי, היה משיג איכות אחרת, מיוּחדת בסגוּלותיה. כשרונו של בוּרשטיין להתגלמוּת וקלוּת ריקוּדית לא נוּצלוּ. המסיכה הלבנה של פנטומימאי, גם היא לא היתה דומני לטובתו. הוּא היה עצוּר מאוד, רומנטי אוּלי, ואפשרוּת זו לשחק בשני המישורים של זהות וניכרו לא עוררה בו תאווה של חירות־המשחק.
בת זוּגו הנסיכה טוראנדוט - רינה גנור - היתה נעימה לעיניים אך תוּ לא. משחקה חדגוני למדי, חסר ליטוּש המעברים (ייתכן שבעוכריה היתה כניסתה במקום שחקנית אחרת). היוּ הצלחות בדמוּיות משניות, כמו אברהם מור – פאנטלונה, שיצר דמוּת קומית טובה, אם כי לא לפי הדוּגמה המקורית של סוחר וינציאני זקן וקומי, כילי, רודף נשים, המערים והנכשל, המתלונן על מיחוּשים. אברהם בן יוסף, השחקן הטוב, המנוּסה, עדין המבּע ניר גם בתפקיד אלטום, אם כי אין זה בוודאי ממיטב תפקידיו. נירה רבּינוביץ' ביקשה לשחק בשני המישורים ושעשעה אותנו, אך היה זה, בכל זאת, בחינת תרגיל.
אפשר להזכיר כמה גורמים לזכוּתה של הצגה: צבעוניות ראוותית, נקיון פלאסטי, שיש בכך חלק לכוריאוגרף י. בראוּן, מוּסיקה מלבבת של ס. ארגוב, אם כי חלקה לא רב. אם הנטיה היא למחזמר, מדוּע לא להגדיל את חלקו של הזמר, והרי בוּרשטיין הוּא אמן הזמר? יש כאמוּר כמה אפיזודות קומיות מוצלחות, מלוטשות היטב, שבהן מפגין הבמאי כשרון וידיעה וטעם.
יש עברית מענגת, מעשי ידי המשורר נ. אלתרמן אך גורמים אלה לא הצטרפוּ יחד לאחדות, ולא יצרוּ תחוּשה עזה של תיאטרון ישן וחדש בן זמננוּ, גם בשעה זו, לתנוּפה של חיים ואמנוּת, שביטוּיה עליזות רוח שאין לעמוד נגדה. ובלעדי אלה לא היה טעם, לדעתי, להשקיע עמל וכשרון באגדה, או כפי שקראוּה לה פאביה של גוצי.
האינטר מדיה המעניינת ביותר בערב זה היתה השתתפוּתם הגדולה של אנשי חיל האוויר באוּלם, כמוּזמני התיאטרון, ממפקד החיל ועד פרחי הטיס. וּכשאחד מהם, בתום ההצגה, עלה על הבמה, הודה לשחקנים וחלק להם את כתב העת של חיל האוויר וּבו תיאוּר הקרבות שהכריעוּ את גורל האר וגורל העם, והוּא הזכיר דרך אגב, ערבים אחרים ומחזות אחרים שהם היוּ, הרי הוחזרנוּ שוב אל ראשית השאלה, אל תפקיד של התיאטרון בימים אלה, אל כוחו או חולשתו לומר את שלו לצופים אלה, מה דרוש להם היום בתיאטרון.
ואביא לבסוף דבר־ואַכטאנגוב שבחר ב"טוראנדוס" כתשוּבה:
"מה דרוּש היום לצופה? רומאנטיקה! חלומות עתיד! מעוף מחשבה! אופּטימיזם, הומור, אמוּנה בכך שגם הוּא, כקאלף, למשל, ישיג את כל מבוקשו, יפתור כל החידות שחדו לו החיים". הוּא ראה בטורנאדו תשוּבה לכלא לה.
אינני מציע, כמוּבן, לקבל את תשוּבתו של במאי־יוצר הדיבוק, אלא לקבל בעיקר את שאלתו.
ערב הבכורה – "הנסיכה טורנדוט" - טלילה בן־זכאי - מעריב - 27.6.1967
מחזה בן המאה ה־18, המשמש אתגר לבמאים בעולם כולו, עד היום. בתפקיד הגברי הראשי – מייק בורשטיין
הערב, מחר ומחרתיים תתקיימנה בתיאטרון "הקאמרי" שלוש הצגות בכורה חגיגיות של "הנסיכה טורנדוט" לקרלו גוצי, בתרגומו של נתן אלתרמן. הצייר – אריה נבון. מוּסיקה - סשה ארגוב. תזמוּר והנהלה מוסקלית יצחק גרציאני. כוריאוגרפיה – שמעון בראון. בימוי – שמואל בונים.
החזרות על קומדיה מוסיקלית זו החלו עוד בפברואר, במטרה להשלימן ערב נסיעת התיאטרון לעונת התיאטרון העולמי בלונדון ול"אקספו 67" במונטריאול, בכוונה לפתוח ביצירה מורכבת ומשעשעת זו את העונה החדשה בתיאטרון (לגביו נחשב יוני כפתיחת העונה, לאחר שחודש מאי הוכרז כחופשה שנתית).
כזכור, החלה המתיחות בארץ ביום־העצמאות, עת היה התיאטרון בחו"ל, ומיד לאחר שובו – פרצה המלחמה. נחוש בהחלטתו להמשיך את העבודה הסדירה, המשיך התיאטרון להציג בערב ועשה את כל המאמצים להמשיך בחזרות בשעות־היום. אלה מבין השחקנים שיצאו לחוליות־בידור בצה"ל, נדרשו לחזור מדי ערב, כדי לקחת חלק בחזרות, וכבר התרגלו לעובדה, שעל הבמה ניצבים שחקנים במדים.
עם השלמת החזרות הוחלט לקבוע את הבכורה לימים אלה. "עתה, יותר מאשר בכל זמן, מצווה כל אחד מאתנו לעשות את הטוב ביותר", - מסביר שמואל בונים ומביע בכך תקוותו, שההצגה תתרום את חלקה במתן שעתיים של הנאה מלאה, לאחר תקופת המתח והחרדה.
מחזהו של קרלו גוצי הוא אגדה, אשר מסירת תוכנה עשוייה להשתמע כסיפור־ילדים. אך לא כן הדבר. סיפור העלילה הנאיבי משמש רק קרש קפיצה ליצירה תיאטרלית רבת־אפשרויות, המשמשת – מאז נכתבה בתחילת המאה ה18 – אתגר לבמאים בעולם כולו. אנשי התיאטרון, שחונכו על ברכי האסכולה הרוסית, זוכרים את הצגתו של וכטנגוב, שנחשבה כיצירת־פאר, וחששו לעסוק בחומר. שמואל בונים אינו נמנה עליהם.
הוא קרא על ההצגה, אך מעולם לא ראה אותה. כאמן בעל דמיוון רב, אשר לו גישה מיוחדת לצרוף של משחק־תנועה־ומוסיקה, חש רצון עז להתמודד עם החומר. ואכן, יותר מאשר בהצגות אחרות ניתן לומר הפעם, כי זו הצגתו של הבמאי. הטקסט מגרה את דמיונו ומפעילו – אך כמעט שאין לו חיים עצמאיים. אין במחזה הנחיות לגבי מוסיקה, תנועה או פזמונים, ובמידה שאלה שובצו בהצגה – היה זה פרי השראתו של הבמאי, אשר לא הסתפק הפעם במתן אינטרפרטציה למחזה, אלא ריכז כוחות אמנותיים מעולים ליצירה משותפת.
על מנת להתרחק ככל האפשר מן הריאליזם, החליט מר בונים להעלות את "הנסיכה טורנדוט" בתוך קרקס, כשאמני הקרקס: הליצנים, מאלפת האריות, הרקדניות שעל החבל, האקרובטים וכו' – ממלאים את התפקידים. למעשה לכל אחד תפקיד כפול: בקרקס, ובהצגה הניתנת בו.
רשימה ארוכה של שחקנים לוקחת חלק בהצגה זו, ביניהם: אברהם בן־יוסף – כקיסר סין; אברהם מור, יוסף כרמון, אלברט כהן ונחום שלי – כארבעת הליצנים המופיעים גם כשרי־החצר. וכן שלמה פז, אריה קסבינר, שמעון סיאני, ויקטור עטר ואלי עמרם. לתפקיד הגברי הראשי – כלף – הזמין הבמאי את מייק בורשטיין, אותו הכיר מעבודתם המשותפת ב"המגילה". זוה תפקידו הראשון של מייק על במה עברית. במהלך החזרות נעשו שינויים רבים בהצגה, אף הוחלפו מספר שחקנים. בתפקידי הנשים מופיעות עתה: רינה גנור – כטורנדוט; נירה רבינוביץ; אדלמה; גבי אלדו ר– סלימה, ומרים גבריאלי – סקירינה.
כן משובצים בהצגה מספר רקדני ורקדניות בהדרכתו של שמעון בראון.
אחרי בכורה "טורנדוט" - זאב רב־נוף - דבר - 2.7.1967
ד"ר קארלוֹ גוֹצי, הוונציאני הזועם של המאה ה־18, שהשראתו נבעה במידה לא־מעטה משׂנאתו של "הכהן הגדול" של "הקומדיה דאֶל אַרטאֶ" לגולדוני, הניח מספר מחזות וביניהם "הנסיכה טורנדוט" (1762). על אף חילוקי־הדעות שלו עם ה"קומדיה דאֶל ארטאֶ", שאל גוצי ממנה את הצורה ואפילו את מערכת הדמויות הקבועה שלה. הוא רק עירפל אותה ממשמעותה העמוקה יותר. לדידו תיאטרון הוא אינטריגה שנועדה לשעשע ולא להתפלסף.
הצגתו של שמואל בונים נשארה נאמנה למסורת הבמה הפתוחה, הקרקס התוסס, התלבושות הססגוניות (אריה נבון), התנועה הקדחתנית המתמדת. הטקסט של נתן אלתרמן משקף את רוח המקור, אך משבץ פה ושם צימוקים אקטואליים. וכמוהו גם הבימוי, המשתמש באביזרים של ימינו. העלילה פשוטה, אף פרימיטיבית ושטחית, משמשת אמתלה למופע חזותי וממלאה את תפקידה.
בונים לא ניסה להעמיק, הוא כולו הרחבה. הבמה ממש "קופצת" ועמה יחד צוות גדול של שחקנים, שהרגשתם טובה עליהם, לפי כל הנראה, ובראשם אברהם בן־יוסף, אברהם מור, נירה רבינוביץ, מרים גבריאלי. דווקא שני הגיבורים – רנה גנור ומייק בורשטיין, הנאים למראה – מאכזבים במקצת (לשניהם חסר חן). המוסיקה של סאשה ארגנוב מהנה כרגיל והכוריאוגרפיה של שמעון בראון טובה מהרגיל.
בסיכום – לא תגלית, אלא פשוט – בידור טוב. אך הרי גוֹצי לא התכוון ליותר מזה. מלאכה זו השאיר לפוצ'יני...
טורנדוט החלה לשאול שאלותיה - לפני הבכורה - דבר - 22.6.1967
הבמה והאולם – זירה אחת גדולה. "הקאמרי" נעשה בימים אלה לקרקס, שאמניו מספרים לנו אגדה. את אגדתה של הנסיכה טודנוט היפהפיה והאכזרית, אכולת הגאווה – הפמיניסטית, שואנת הגברם, שלארוחת בוקר, לארוחת עשר, לארוחת הצהריים, ולסעודת ערב – מצרפת לה שעשוע נחמד: לגרוף ראשי נסיכים תמימים, שרצו בטפשותם הרבה לפתור את חידותיה המחוכמות
האגדה שמספר קרלו גוצי נהפכה על בימת "הקאמרי" למחזמר עליז, להצגה קרקסית ססגונית. בעומקי הבימה, על דוכן גבוה יושבת לה התזמורת, ממש כמו בקרקס, ויצחק גרציאני (עדיין במדים) מנצח על המוסיקה מלאת העליצוּת והקצב של סשה ארגוב. סביב־סביב, בחצי עיגול המקיף גם את שולי־האולם, תלויים דגלים בצבעים עזים, טרפציות ומכשירי קרקס אחרים. הרקדן הראשי עורך לעצמו חזרת־יחיד, כשהשחקנים נחים באולם ובמזנון. "תראו – הוא צועק לעבר המנהגים – אתם חייבים להתאים את הקצב לצעדים שליף פאר־פארה פאם־פאם, פארה־פארה פא־פאם..." ז'רמן אוניקובסקי, היא הנסיכה טורנדוט בכבודה ובעצמה, יושבת בצד, מרוכזת בעצמה, רק שפתיה נעות קלות. לפתע, כאילו מתעוררת מחלום, שואלת בעצבנות־מה: "מדוע יושבים כאן? למה לא ממשיכים"? אברהם מור – הוא הפנטלונה של הקרקס, מסביר בלהט להוד מעלתו קיסר סין (אברהם בן־יוסף), כי אמנם זה קרקס, אבל זה קרקס שבתיאטרון; הוא ל איכול להיות לגמרי ריאליסטי. שמואל בונים הגבאי מדגים דבר־מה למייק בורשטיין, הוא כלף, הנסיך המאוהב בטורנדוט עד כדי איבוד הראש (כמעט ברצינות). המתיחות גדולה, בעצם איש אינו מקשיב לרעהו בהפסקה הקצרה הזאת, אף כי כל אחד מדבר על אודות התפקיד (של חברו). הערב – הצגה ראשונה לחיילים. מתרגשים. כמובן.
זוהי הצגה בהיקף גדול – עשרות משתתפים, רוב כוחותיו ה"מחזמריים" של התיאטרון. ליד אלה שהזכרתי, מופיעים אברהם חלפי, אלברט כהן, נחום שליט, נירה רבינוביץ', דנה גנור, מרים גבריאלי, שלמה ואביבה פז ועוד רבים־רבים. את התרגום ואת הפזמונים הכין נתן אלתרמן, התפאורה היא של אריה נבון והכוריאוגרפיה – של שמעון בראון. ובכן – "תותחים כבדים" ותקוות גדולות.
חילופין ב"טורנדוט" - דבר - 30.6.1967
רק לפני שבוע פרסמנו במדור זה את תצלומה של ז'רמיין אוניקובסקי משחקת את התפקיד הראשי בהצגת "הנסיכה טורנדוט" בתיאטרון הקאמרי. והנה, היא כבר נעלמה מן התפקיד. בהצגת הבכורה הרשמית שהתקיימה ביום שלישי, שיחקה כבר רנה גנור את טורנדוט. חילוף של הרגע האחרון בתפקיד ראשי אינו מקובל ביותר ובוודאי היה כרוך במאמץ לא מבוטל מצד השחקנית הצעירה ש"קפצה" לתפקיד. מה קרה? מהתיאטרון מוסרים כי ז'רמן אוניקובסקי, ביקשה בעצמה שיחליפו אותה ונימקה בקשתה זו בשני טעמים - "היא אינה מרגישה בטוב בתפקיד והיא אינה בקו הבריאות". זוהי גרסת התיאטרון. השחקנית מוסיפה שמלבד טעמי הבריאות, היו לה חילוקי דעות עם הבמאי לגבי האינטרפרטציה ומשום כך היא ביקשה להשתחרר מן התפקיד. אך בעוד שבועיים היא תתחיל, כנראה, בחזרות על התפקיד הראשי ב"מייג'ור ברברה" מאת ברנארד שאו, בבימויו של גרשון פלוטקין.