"חכם והוא פתי" היא קומדיה מאת אלכסנדר אוסטרובסקי (1823-1886). נתן אלתרמן תרגם מרוסית.
ההצגה הועלתה בתיאטרון "האהל" והבכורה התקיימה ב- 6.8.1851. על הבימוי הופקד במאי אורח הפרופ' פטר שארוף ואת התפאורה הכינה ב'ניה ברגר.
"חכם והוא פתי" - אשר נהור - חרות - 10.8.1951
קומדיה בשש תמונות מאת אלכסנדר אוסטרובסקי; עברית – נתן אלתרמן; ההצגה – פרופ. פ. שארוף; התפארות – ג'ניה ברגר.
הקומדיה "חכם והוא פתי – מיומנו של מנוול" היא רוסית טיפוסית ונושאה הוקעת מומיה של החברה הרוסית השלטת בסוף המאה הקודמת. נשאלת השאלה מיהו שבחר בה להצגה – ה"אהל", או הבמאי־האורח, הפרופ. ש. שארוף, שהוא עצמו רוסי? נדמה לנו שהתשובה הנכונה לשאלה זו היא, כי ה"אהל" ויתר לבמאי והאחרון הוא שהכריע את הכף לטובת הצגתה של יצירה זו, אלא שהצופה העברי יצא מקופח מהכרעה זו. כי מה לו לצופה העברי בימינו אלה ולחישוף מומים בחיי מוסקבה, שמלפני יובל בשנים?
אמנם הקומדיה עצמה מצטיינת בכל הסממנים הדרושים, אולם נושאה רחוק מאתנו רחוק מזרח ממערב. על אף עיצובן המגובש זרות לנו הנפשות הפועלות בקומדיה, ואין לנו כל ענין בגינרל הרוסי הזקן והמטופש קרוטיצקי, הדבק בדעות שמרניות שמלפני מאה שנה וכן בטיפוסים האחרים של החברה "הגבוהה", שהם קרתניים ומוגבלים, עד לידי צחנה. וכקוריוז מגוחך היא לנו דמות מגדת־העתידות מנייפה, אשה גסה ודוחה בחיצוניותה, השלטת באולמי מוסקבה ומטילה את חתיתה על כל באיהם.
למה התכוון "אוהל" בהצגת קומדיה, שהיא רוסית עד כדי כך, שרק רוסים מבטן ומלידה ואף אלה שרק שמלפני דור אחד מסוגלים למצוא בה ענין?
אמנם אין זו הפעם הראשונה, שתיאטרון עברי נכשל בבחירת מחזה. הרפרטואר של הבמות העבריות הוא מקום התורפה שלהן לא מהיום. אעפי"כ נדמה לנו שהפעם עברה ההתעלמות מקהל הצופים העברי ומתפקידו של התיאטרון העברי את גבול המותר. וסיבת הדבר היא, כי ב"חכם והוא פתי" אינן מופיעות אפילו דמויות חיות, שיש בנפתולי גורלן מן המשותף לכל אדם באשר הוא אדם, אלא "רפרזנטנטים" של הוי רוסי בתקופה מסויימת, שאף היא כבר בטלה ועברה מן העולם. לשווא ינסה הצופה לחפש נקודת הקבלה בין המתרחש על הבמה לבין חיי חברה אחרת. במדינה שאין בה צאַר על כל הקשור בצורת שלטון זו של "באַטיושקה" לא תתכן התהוותו של טיפאז' ממין שאנו רואים בקומדיה של אוסטרובסקי. בזמנה ודאי היתה קומדיה זו בבחינת שוט מצליף שהעלה בועות רותחות על פני הירוקת של החברה הרוסית הפוידאלית למחצה. אך אופייני הדבר, שמעולם לא יצאה קומדיה זו מתחומי רוסיה ולא הועלהת על במות אחרות.
על שחקני "אוהל" הוטל איפוא הפעם לשחק לא סתם אנשים חיים,ש במקרה הם רוסים, אלא נציגים קולקטיביים של יצירי החברה הרוסית בתקופה מסוימת. לזכותם ייאמר, כי הם מלאו את משימתם זו בהצלחה די ניכרת, כי על כן ברובם הם יוצאי רוסיה וחניכי התרבות הרוסית. ביחוד הצטיינו בתפקידיהם אברהם חלפי הוא החכם הפתי והמנוול גלימוב, שושנה ברנע – קליאופטרה מאמייבה, יהודה גבאי – ניל מאמייב ושמחה צחובל – הגינרל הזקן קרוטיצקי. ארבעה אלה נשאו למעשה בעול ההצגה ושושנה ברנע אף הכניסה נימה אישית בתפקידה של אשה נשואה האוֹהבת צעיר ומשתמשת בכל האמצעים המותרים והאסורים, כדי לרתקה אליה ולמנוע את חיתונו עם צעירה בעלת נדוניה גדולה. אברהם חלפי היה אמנם שאבלוני יותר, אך במשחקו הער הצליח גם הוא להפיח משהו מן המיוחד לו בדמות המנוול, השואף להדחק לתוך החברה הגבוהה על מנת להבנות מבערותה וטפשותה. יהודה גבאי היה רוסי בכל רמ"ח אבריו; - בעל נכסים מטופש ומיוחס בשל עמדתו המבוססת בחברה השלטת. לרגעים שכנע אותנו גם יעקב איינשטיין בדמות איבן גורדולין. בכלל הצטיינו יותר בהצגה הגברים מאשר הגברות – אם להוציא את שושנה ברנע.
הציירת ג'ניה ברגר בנתה במה ריאליסטית והראתה לנו "סלונים" אמיתיים במוסקבה של סוף המאה שעברה. במה זו התאימה לצורך ההצגה, שהיתה אמנים נקיה ומנופה עד למאד, אך ללא כל חידושים.