""שלום בית" מאת ג'ורג' קורטליין, היה אחד מארבעה מערכונים שהוצגו בערב מערכונים שנקרא "מאז ועד היום" אותו יזם ועליו ניצח יוסף פסובסקי (לימים מילוא). שלושת המערכונים האחרים בתוכנית הזאת היו "הטרגדיה הפלורנטינית" מאת אוסקר ויילד, "בוקר בגן העיר" מאת האחים קווינטרו, "המאהב" מאת מרטין סירה.
כתב ג'ורג' קורטליין
תרגם: נתן אלתרמן
בימוי: יוסף פסובסקי (מילוא)
תפאורה: פאול לוי
תלבושות: פיני לייטרסדורף
שחקנים:
ימימה פסובסקי (ימימה מופים)
רוזה ליכטנשטיין
בתיה לנצט
אברהם בן יוסף
יוסף מילוא
הצגת בכורה 24.10.1944 והיא הוצגה באולם "בית הפועל" ברחוב נחמני 4 בתל אביב.
ערב מערכונים "מאז ועד עתה" - לאה גולדברג - משמר - 26.2.1945
על במה קטנה תפאורה צנועה, נרמזת. אנשים מעטים. שניים או שלושה מדברים עברית בדיקציה צלולה ובשטף ואינם מרבים בתנועות רחבות ללא צורך. ומיד הנך חש את עצמך באווירה של טוב־טעם ושל רצון טוב. שני דברים המכריחים אותך מיד לוותר על חומרה קפדנית, ומעוררים בלבך אהדה מלכתחילה.
קבוצת אנשים – מהם שחקנים בעלי־נסיון ושם, מהם צעירים ומתחילים – עורכת הצגה של ארבעה מערכונים, הצגה, שמשמשת, כנראה, פתיחת יסוד לתיאטרון קאמרי קטן, העתיד להתפתח לייצור בעל־אופי מסויים, אשר לפי שעה אינך יכול אלא לנחש אותו. "מה הם רוצים"? את השאלה הזאת שמעתי מפי כמה אנשים, שראו את ההצגה לפני. משראיתיה היתה התשובה, כמדומני, ברורה למדי והיתה פשוטה עד למאד: אנשים שיש להם כשרון וזיקה לבמה רוצים להופיע ולשחק, לדעתי, הרי זה יסוד מספיק להופעתם, ממש כשם שכשרון ורצון לכתוב שיר הוא יסוד מספיק לכתיבתו ופירסומו. העודה, שפה ושם תמצא ליקויים כלשהם במישחק, או שבין ארבעת המערכונים שהוצגו האחד חלש למדי. איננה באה לבטל ולסתור דבר. רק לעתים רחוקות ההתחלה היא תכלית השלמות.
אשר לשם "מאז ועד עתה", אין הוא מקיים את שהבטיח. פשוט, משום שהאז איננו "אז" והעתה איננו "עתה". פלורנציה זו של אוסקאר וויילד איננה פלורנציה ממשית, אכזרית, קשה ויפה בהתעוררותה לחיים חדשים, פלורנציה של ימי הרינסאנס. ואת היא פלורנציה חלומית. מופשטת כמעט, כפי שחזה אותה אחד אסתט אנגלי, משורר של מחציתה השנייה של המאה התשע־עשרה, וכן פאריס זאת של קורטלין, קלה, פזיזה, חיננית ושופעת לצון, איננה פאריס של ימינו. הפרספקטיבה מסולפת, והפרובלמאטיקה (גם הבמתית), אם צריכה היתה להיות – איננה. אך אם לא נייחס חשיבות לכותרת, ואם נקבל את הדברים כמו שהם, ארבעה מערכונים המותאמים יפה למישחק של מעטים. ושנים מהם מלאי־חן והומור ("בוקר בגן העיר" ו"שלום בית") והאחד ("טראגדיה פלורנטינית") – בחזקת שירה, הרי בהחלט נבוא על שכרנו כקהל־צופים.
בראש וראשונה שובה את הלב העובדה, כי בלהקה הקטנה ממלאים תפקיד חשוב שני משחקים, שהוכחו זה כבר כשרונם ויכולתם; רוזה ליכטנשטיין ובן־יוסף. הליכתם של שני אלה את הצעירים והמתחילים ועם הצעירים והמתחייבים משמשת ערובה טובה להצלחה.
אכן, כשמופיעים שניהם יחד באותה סצינה מלבבת שעל ספסל גן העיר, מתרחש משהו, אשר עם כל צניעותו הנו כמעט בחזקת מאורע לגבי תיאטרון בארץ ישראל. במשך כמחצית השעה יושבים שני אנשים בלבד על הבמה ואינם אלא מסיחים ביניהם והקהל מתוח ומקשיב ומתאמץ שלא להפסיד אפילו פסוק אחד. והפסוקים אינם הולכים לאיבוד. ההלצות, העקיצות, הזכרונות, מישחק המילים – הכל מגיע לשומע. ובלי משים וכמעט ללא אמצעים נוצרת אווירה של חמימות נפשית – שמש, גן, כמעט – ניחותא.
רוזה ליכטנשטיין, כפי שאמרנו, איננה זקוקה להמלצות. נסיון־הבמה אשר לה וכשרון־המישחק ידועים. הופעותיה על במת "המטאטא" כאשר התפקיד לא חרג מחוג תפקידיה (לא יהודיות גלותיות) גילו לנו כיצד מיוסרה היא דמות בכמה תנועות, בקווים מעטים. גם כאן היה הכל מיד עם הופעתה וישיבתה בהרחבת־הדעת, בשיחה זו עם הצפורים הבאות לנקר מידה.
כאמור, היה כאן בן זוגה – בן יוסף ואם כי גם הוא ידוע לנו מבמה אחרת – בעיקר מן האופרה (התפקיד המצויין של מנלאוס, למשל) הרי כאן גילה פנים חדשות. קודם לכל הוברר שהקומיקן הזה יכול לשחק בעוז ובתבונה תפקיד של אופי טראגי וכי מתח הכשרון שלו, - שהוכח כאן בדמות המשכנעת, העשוייה בחוכמה ובהתעמקות נפשית, דמותו של סימון בטראגדיה הפלורנטינית, דרך הספרדי ב"גן־העיר" ועד לסופר הצרפתי המופיע בפשטנות חיונית וכמעט בלי אזכור – הרי הוא גדול עד מאוד. הכשרון השחקני העיקרי – הכשרון להתגלגל מדמות לדמות, סגולה חשובה זו טבועה בו בבן־יוסף.
לעומת זאת מתבלט י. פסובסקי יותר ככבמאי מאשר שחקן כל הכבוד לבימוי המטופח של הקטעים. אפילו המיזאנסצינות הנועזות של עמידה על השולחן במערכון האחרון מתקבלות על הדעת ואינן פוגעות בטעם הטוב. ואילו במישחק, הריהו מפריז מעט בצד החיצוני שבדברים ומשום כך איננו מניח לך אפילו רגע אחד לשכוח ששחקן הוא, אם כי בלילה הפלורנטיני יפה הופעתו בתמונה וב"מאהב" (וכי למה עשה את האיש מגוחך עד כדי כך!). יש פסוק אחד המלווה תנועה, שהנך זוכרו – "בזבזתי"!... דבר זה עשוי היטב מאד, ובמלה אחת נמסר הרבה מחייו של אדם, ואולם כמעט רק בזאת.
בתיה לנצט קונה את לב הצופים ברעננות הופעתה היפה. ואם ב"טראגדיה הפלורנטינית" העדר־התנועה והפאסיביות הנם מופרזים במקצת, הרי ב"מאהב", תנועותיה חופשיות, הטון נעים, הדיבור מתרונן. יש לה למשחקת הצעירה התכונות היסודיות הנדרשות על־ידי הבמה. אך פה ושם מפריזה היא במישחק המימי, העשוי, כביכול, לגלות את צפונות הנפש. אותן האנחות "הצידה" כשהמאהב מפנה את ראשו, אפשר היה לעשותן בצימצום יתר. אך בין כה ובין כה כל הדמות נעימה עד מאד והסצינה עם הראי היתה יפה באמת.
התופעה החדשה ביותר היא י. מופים, חדשה, צעירה ומוצלחת. במערכון "שלום בית" עושה היא את המוטל עליה בחן קאפריסי, על גבול הגרוטסקה – אך ללא הפרזה. קשה לדון על פי תפקיד לא גדול אחד מה כאן תלוי בכשרון ומה ב"מציאה שבאה בהיסח הדעת", היינו באופי האייש. אך הפעם הרי הדבר נחמד ומלבב
ועל הכל ראוי לשבח פ. לוי בעל התפאורה. רק לעתים רחוקות זכינו לראות טעם רב כל כך על שטח כה מצומצם. במגעו העדיף ניתן חן לכל דבר, חן ופשטות.