"דון ז'ואן" היא קומדיה בחמש מערכות, פרי עטו של מולייר, המבוססת על אגדת דון חואן, משנת 1665. שנחלה הצלחה רבה בספרד, צרפת ואיטליה ובידי אנשי הקומדיה דל ארטה בפריז. האגדה על האציל המפתה נשים ועוזב אותן, מתחצף לאביו, מקלל את אלוהים, מזמין את הפסל לארוחה ויורד באש לגיהנום.
אלתרמן תרגם את המחזה מצרפתית והצגת הבכורה התקיימה בתיאטרון הקאמרי, ב- 2 במאי 1965
יוצרים
בימוי – שמואל בונים
תפאורה ותלבושות – אריה נבון
מוזיקה – דב זלצר.
שחקנים
סגאנארל – אברהם חלפי
גוסמן – גדליה בסר
דון ז'ואן –עודד קוטלר
דונה אלווירה - זמירה עילם
פיירו – אריה לביא
שרלוט – זיויה/ריטה
רייש, מאטורין – ליאורה ריבלין
הקבצן – משה חורגל
דון קרלוס – גדעון שמר
דון אלונזו – אהרון אלמוג
מסיה דימאנש - מיכאל גור
דון לואיז – אברהם בן-יוסף
משרת – זכריה טובי
משרת – דוד רייזל.
עזרא זוסמו "דון ז'ואן – קרבן הקאמרי" – דבר 21.5.1965
ההצלחה לא האירה פנים ל"דון ז'ואן" בארץ מולדתו, מראשיתו: הוא פגע בטעם הטוב של הקהל, ברגשי הדת שלו, במסודר המשפחה בחוקי הנישואין, ביחסים בין האדונים ומשרתיהם, בין האבות ובניהם, בין הבעלים ונשותיהם. הוא הפעיל את שנאת המתנגדים של הגאון ,יבדד אותו וכמעשה נקדם – הורד מבן הבמה לאחר חמש-עשרה הצגות.
"דון ז'ואן" הקדים את הקהל, את תיאטרון זמנו, כאילו פסח על פני מחברו, על מעמדו, החרחיק ממנו וכך מובדל ודחוי עמד תקופות עד שגדולי שחקנים ובמאים צרפתיים,ז'ווה ווילאר, גאלוהו – בימינו – מן הנשיה ואדישות. הטקסט האיר מחדש ממרחק אל הרחוק, על הגלוי והנסתר שבו. כי אמנם "דון ז'ואן" הוא המחזה המודרני ביותר של מולייר, אינטלקטואלי ביותר, חחפשי מכל מצוות מלומדות של טעם , רציונליסטי ומסתורי ביותר של הגאון הצרפתי. בניגוד למחזות האחרים שלו, כתובה קומדיה זו בלשון פרוזה מדויקת ויבשה, ללא אורנמנטים סגנוניים, לשון אופי ומחשבה, כלי נאמן ביותר של הסופר העשוי לעתים להב הסיף, האינטריגה,נצטמצמה עד למינימום, העלילה מתנהלת רפויה ואיטית כלשהי לאורך המערכות ולעומת זאת כמה עושר ודקות וההבנה בתיאורי האופי, כמה גיוון בתיאורי הגיבור הראשי, קומדיה של אופי אם כי היום דונז'ואניזם נחשב יותר ל"מצב" לסיטואציה אקזיסטנציאלית.
רודף נשים זה הוא אינטלקטואל היחידי במחזותיו של מולייר, רציונליסט, ניהליסט מובהק, אסטאט האדיש לברכת השמיים ולקללתם. התאבותו התמידית כחסות מן היאוש, הציניזם הוא הגנה בפני החברה הבזויה; אי נאמנותו לנשים היא נאמנותו לעצמו, לגופו, לאידיאל הנרקיסי שלו שאין הוא עומדת על הטרגיות שבו; אך גם אומץ הלב עמו להושיט יד למוות, לפסל קומנדור הנוקם. ולא לחינם גיבור זה הוא גם גיבור הקומדיה האינטלקטואלית בת זמננו, פרי עטו של פריש, "דון ז'ואן או אהבת הגיאומטריה", שבה הוא שוב איננו רודף אלא רדוף, בורח אל אהבת הגיאומטריה, אל אבסטרקיות מאתמטיות של המוח הטהור.
כרגיל אצל מולייר, גם כאן לקוח הנושא מן המוכן, מסיפור אגדה ספרדי. אך כמה צרפתי הוא המדיח, ועל כך יצא זעמם של המבקרים השונאים. ובפיו הרי שם מולייר דברי ביקורת על צביעות, דברים מבריקים ועמוקים, הטובים לכל הזמנים ולכל הארצות. והיו אלה דבריו הוא כלפי מבקריו הצבועים. הכל בא במחזה כדי להרגיז, להביך אף להטעות.מטעה לכאורה עצם העימות. מצד אחד דון ז'ואן, המוח המבריק – כופר בעיקר, מחציף את פניו כלפי השמים, מחלל כל הערכים המקודשים, שם לעג כל מצוות המוסר, מפר חוקי אנוש, בוגד לפי אמונתו, מלטש את לשונו על סדן הכפירה. ומאידך גיסא כל המידות הטובות. כל מצוות הדת, יראת השמים, חוקי המשפחה והמשפט והאמונה, מגינם היחיד הוא סגנרל, המשרת הבור המבולבל, הפחדן הבורלסקי – סנצ'ה פאנסה ליד דון קישוט הפוך-אנפין זה. ומטעים כילו גם הגבולות שנתרחבו כאן מאוד : מארלאקינדה העליזה (דון ז'ואן עם שתי האיכרות) דרך מעברים של ביקורת ואנאליזה ועד לסצינות וטראגיקומיות של הסעודה ועד לסיום, כל כך מוליירי עם המות, אמנם בלוויית האפקט הפירוטכני כדי, כנראה, לשעשע את הקהל.
הכל כאן נסב על דמותו של דון ז'ואן, על פשטותו וסתרו וסמלו. היינו מוסיפים ברצון לעיין בדמות זו, בתהפוכותיה שבמחזה, בדונז'וראניזם עצמו, אילו ההצגה נתנה הזדמנות לכך. אילו עוררה מחשבה, גירתה סקרנות לפענח את התעלומה. אך אין עמה כל תעלומה. בנויה ללא כל מחשבה כוללת, ללא קונצפציה אידאית מאחדת. ללא ראית-פנים, אין הצגה זו מסוגלת לעורר מחשבה, להזין, להעמידנו בפני עצמנו. חסר דון ז'ואן עצמו. היה עודד קוטלר שחקן מוכשר צעיר. אך מה רחוק הוא מן הדמות הגדולה. הצעירות איננה הפעם סגולה להצלחה והשפמפם, מעשה גינדור על פני נער, הוסיף אפילו ארשת זולות. דון ז'ואן הוא שלם בגופו, נאה בגופו, אך אין הוא חייב להיות צעיר לימים כפי שמבליט השחקן שלנו. השחקן הצרפתי הדגול ז'ווה שיחק את דון ז'ואן בגיל של חמישים. חשובה מן הצעירות הבגרות האינטלקטואלית האמנותית של המבצע, חכמת ההבעה – דברים שחסרו על במתנו. קוטלר הגיש את הטקסט בדיקציה טובה, בארשת של חיוך על פי רוב, הנועד להבליט את הציניות, אך אין זה מספיק. הדמות כולה חסרת מימדים. אינה טבועה בחותם אישי של השחקן. בעוד עשר או עשרים שנה אולי יהיה קוטלר ראוי לתפקיד זה. בכשלון ראשי זה סימן גם לכשלון הבמאי ש. בונים : בימויו שטחי, ללא מחשבה כוללת ובמתית, בימוי מקצועי לכאורה, חסר השראה וחסר ליטוש. וכל הסצינות עם הפסל, עם אורח האבן, עשויות על טהרת בנאליות מדכאה. אפילו תפאורותיו של אריה נבון נראו הפעם חסרות ייחוד אמנותי כנראה בהשפעת הרוח הכללית.
מה נשאר איפוא לפליטה? סגנרל – אברהם חלפי, אחת הדמויות הידועות לנו של השחקן, העשויה בחן ובכשרון האפייני האישי, תוך בידוח הדעת ועצבות כלשהי. אך למען סגנרל לא צריך היה להציג את דון זואן. נשאר הטקסט, העשיר, המתחדש תמיד, רב הקסם, של המקור בתרגומו של נתן אלתרמן, שאליו ישוב עוד, אני מקווה, התיאטרון העברי כדי ליצור הצגה אחרת.
אורי קיסרי "בנו של דון ז'ואן" מעריב – 31.5.1965
פגם שבהצגה, תדיר מאוד הוא נעוץ בשלב שקדם לה, דהיינו בבחירת המחזה להצגה. אסור שיהא במאי מפקיר את החלטותיו לטעמיו. וכל מה שהבמאי הוא אינדיבידואליסטן יותר, כן גדלה הסכנה, שקהל הצופים יהא מפגר כברת דרך מאחורי הבמאי.
זה שבחו של שמואל בונים, במאי "הקאמרי" שהיתה לו זיקה ל"דון ז'ואן" של מולייר. בונים הוא אנין טעם, ואפילו "רוזנים ואביונים" שלו היתה בו אנינות טעם. דון ז'ואן של מולייר קסם לו – זוהי הנחה – בשל המיוחד שבו, מקוריות איסטניסית זו היא מידה שמונים אותה באנשים שהגות ורגש מזרימים את הדם בעורקיהם. אלא שכשאמן, מסוג זה כופה טעם אינטימי, אישי, על קהל מגוון, מעורב, תדיר לתי מגובש – זהו טעם לפגם.
כי דון ז'ואן של מולייר איננו רק מחזה הפחות מוליירי של מולייר, הוא גם מחזה בלתי מושלם, כדי לא לומר חלשף בעל עלילה רופפת, כדילא לומר בלתי משכנעת. ואפילו הצרפתים, שמולייר הוא להם כהן גדול, לא הרבו ואינם מרבים להציגו. הוא רשום אמנם ברפרטואר של ה"קומדי-פרנסז", אבל הוא רק לעתים רחוקוץ מוצג בפני קהל. מסתבר, שכבר בראשיתו ניכרו בו סימניו אלו, שכן לקראת הצגת הבכורה, בפטריס, בשנת 1665, פרסמו אנשי הציבור דאז (!) חרוזים חמודים ("הקאמרי מביאם כלשונם בתכניה) והיודע לקרוא בין השיטין יתפוס מיד, כי הכוונה להכין את הקהל של הקמצן, של מר ז'ורדן הבורגני-האציל, של החולה המדומה וכו' לכך כי מולייר של דון ז'ואן הוא אחר ושונה.
גיבוריו של מולייר הם, בדרך כלל, אנשים החיים ומדברים בהיסח הדעת. הייתי אומר, בעקבות מולייר עצמו, כי הם אינם יודעים כי "פרווה" הם מדברים כל חייהם. הגיגיו, השקפת עולמו של מולייר, אלה מבוטאים עם התפתחות העלילה ואינם מוגשים ישירות. ב"דון ז'ואן" מספק לנו מולייר את הפילוסופיה שלו על גבי מגש. וצריך לומר, כי הפילוסופיה של מולייר על המוסר, על בעיות האדם, על החברה, כשהיא מוגשת בצורה זו, מבושלת ומרוכזת, נראית לנו פשטנית מדי, ואין ספק, כי אפילו בימים בהם נאמרה והופצה, לא היתה בה מקוריות יתר.
מולייר מרכז כאן, כאילו, את כל הרע דוקא באזור התרמית שמקורה בשלהבת החושים והתשוקות. אלא שהסיפור, עליו משתית המחזאי את תורתו, הוא צמוק ורזה, רג'יונאלי ואנקדוטי. אין זה סוד כי למולייר עצמו היו נימוקים לנטור איבה לדון ז'ואנים. ידוע, שנפגע לא פעם על ידי יפי-עין שפלשו לביתו וגנבו את לבה של אשתו, שהתעלמה מן הגאון אשר בבית והעדיפה להעניק עילוסיה ל"דון ז'ואנים". אלא שמעשה ניאוף בייתי איננו מצדיק עדיין חיבור מחזה.
*
רקע המחזה הוא הסטורי. גם פרשת מרי סטיוארט היא הסטורית. אבל המחזה של שילר חי ונושם בלהט המותיר בצל את העובדה ההיסטורית. לגבי דון ז'ואן של מולייר המצב הוא הפוך. סיפור המעשה קיים, אלא שהמחזה חנוט וכמעט נשכח. בכל פעם שמנערים מעליו את האבק – זהו אכספרימנט. אפילו ז'ובה לא הצליח להפיח בו ענין. וכשז'אן דביקיור, השחקן המזהיר שנפטר זה מקרוב, נאבק עם הדמות הרפויה – לא יכול לה.
כאן אנו עדים לתופעה מעניינת. הדון ז'ואניזם שריר וקיים בעולם המציאות, ואילו בעולם האשלייה והיצירה – אין הוא מורגש, למעשה.
מאז ראשית המאה ה-17, כשהופיע בספרד המחזה הראשון שתאר את רציחת הקונדור אולואה בידי דון ז'ואן טנוריו, טיפלו בפרשה מחזאים איטלקים, צרפתים, אנגלים רוסים וכו'. סאדוול באנגליה, גולדוני באיטליה, גלוק חיבר באלט הנושא את שמו של דון ז'ואן, עד שהגיע הנושא אל הרומנטיזם של המאה – 18. אין לתמוה שהוא קסם לה! שכן היסודות של הגיבור היו מעורבים. מצד אחד חלחלה כאן התופעה השטנית בה גלום הרע, ומאידך גיסא, מצאה כאן ביטוי אותה מבוכה, אותה דאגה עמוקה, המסעירה את המפתח שאינו מצליח לגלות ולמצוא את התגלמות האהבה האמיתית.
מרימה, פושקין, אלכסנדר דיומא, לורד ביירון – כולם הלכו שבי אחרי דון ז'ואן. בונים היה, איפוא, בחברה טובה. ואם יטען מי שיטען לגבי התיישנותו של הנושא כנושא חברתי של ימינו, רצוי שיידע כי בתקופה המאוחרת יותר, בראשית המא הזאת, עוד מטפלים בנושא. כך אני עדים ליצירתו של אדמון רוסטאן, של אנרי באטאיי ("האיש עם השושנה") ויותר קרוב אלינו אנדרה אוביי (1949) ואנרי דה מונטרלאן (1958).
אם תופעות חוזרות של דבקות מתמשכת ועומדת בנושאי יצירה חייב להן – ויש להן – הסבר, הרי שתופעה זו תסתבר ע"י כך, שאישיות זו, הקרויה "דון ז'ואן" ממש כמו דמות ידועה אחרת, זו של דון קישוט, מעורה לא רק בחוויותיו של כל אדם חי וקיים, אלא שהיא מסעפת שלוחותיה גם אל עולם הדמיון והמאוויים שלו. מסתבר שהפיתוי הוא לא רק סגולה, מידה טובה או מגונה שבאדם. הפיתוי הוא גם סממן םסיכו-אמוטיבי המדריך את מנוחתנו, וחוששני לומר – למה "חוששני" בעצם? – שיותר משהמפתה רוצה לפתות, רוצה המתפתה להתפתות.
קשה, אבל, לזהות את הפיתוי במחזה המוצג לפנינו.
אם מעד בונים בבחירת המחזה, הנה מעד עודד קוטלר בבחירת התפקיד. שחקנינו נעשלים תדיר עוד בטרם הם עולים על הבמה. הכוונה לומר, כי הם רואים עצמם מוסמכים והולמים טיפוס מסויים, אישיות מסויימת, שבעצם אין הם הולמים אותה. שום שחקן - ויהא הגדול שבכולם – מסוגל לשחק כל תפקיד. יתכן, כי מראיה ראשונה 'קוטלר הוא השחקן האידיאלי לעצב את המפתה הגדול של ההיסטוריה. ההצגה הוכיחה כי חישובים סבירים, כמעט מתמטיים, תדיר מוטעים.
ה"דון ז'ואניזם" נאמר אי שם, "הוא המדע, התורה של הפיתוי". במדע, בתורה, מן ההכרח, שיהא מצוי גורם מסויים של בגרות, של יידע, של נסיון. קוטלר מצויד במיטב האביזרים לא רק של "מאהב" על הבמה, אלא גפ באביזרי הקסם האישי של השחקן, החל בהופעה, בקומה, בהיגוי המצויין, בג'סטה, במימיקה, בתבונה האדריכלית של בנין התפקיד, ולבסוף : ברגש כן, באמוציה בימתית מקסימלית.
אני רוצה שיהא ברור כאן, כי אני רוחש הערכה טוטלית לקוטלר הנראה בעיני כאחד המצויינים בשחקנינו הצעירים בגיל ומבוגרים בהישגים. קוטלר לש ממש את הטכסט בהנאה ממש פיזית, ויש בה ג'ונגלרי בצורה בה הוא "מתגנדר" עם אביזרי כשרונו. אין לנו שחקן אלוקוונטי יותר ממנו, מלל וג'סטה! הדרך, בה הוא יודע לתפור בחוטים אמוטיביים בנין ארכיטקטוני (ראה תפקיד "מיקי" שלו ב"לאחר הנפילה"), ממליצה עליו בצורה נלהבת ביותר. אף-על-פי-כן הופיע בפנינו הפעם לא דון ז'ואן, אלא, במקרה הטוב ביותר, בנו של דון ז'ואן.
כי לא היה בו משהו מאותה דמות שהורישה לדורות כה רבים פילוסופיה של תאווה. פסיכולוגיה של פיתוי. הוא לא חי את הגבר של 1600, את האציל שהבשר שולט בו, שהעור מנחה אותו, אלא היה עלם חמד של 1960, או 1965, מתגנדר או ומצטעצע, מקפץ ומנתר, שובב, פוחז, להטוטר בדיני מחמאות והברקות, ובכן, המסקנה אינה מאחרת להיות מוסקת : זה לא היה המפתה הגדול של ההיסטוריה.
אף-על-פי-כן שאין כותב הטורים האלה נשוא בחובת הביקורת המלאה, לא יתכן שלא להוסיף כמה הערות לכאן ולכאן.
לא יתכן, שבמחזה על "דון ז'ואן" יהיו תפקידי הנשים כה חיוורים ובלתי משכנעים, דמות וחיות. בחיים אפשר, אולי, להסתתר מאחורי האימרה המפורסמת על "טעם וריח"... על הבמה אין לה שליטה. קשה להאמין, כי טרח בשעתו, לחטוף את דונה אלווירה מן המנזר.
לתפקידי הגברים האיר המזל טוב יותר. אברהם חלפי, שהיה בעצם, הדובר של מולייר, הוא קומיקאי אנושי גדול. אריק לביא הוכיח פעם נוספת שכל תפקיד שהוא נוטל לידיו הופך ליצירה מקורית, עם הגושפנקה של עצמו. גדעון שמר היה מצוין.
בסיכום: מחזה רופף והצגה בלתי משכנעת. דומני, כי זאת דעת הרוב, אם לדון לפי הצגת הבכורה, שלא זיכתה את השחקנים ביותר משתי "העלאות מסך" בתוך המישחק.
אף-על-פי-כן יצאתי בהרגשה טובה. משהו, שקשה להגדירו, ריתק את אוזניי ועיני במשך שעתיים, בלא שתוסח דעתי. אם להיות גלוי לה : אולי אסור שנית לאולם לראות שוב את "דון ז'ואן".
מה פועל כאן : הטכסט הקלאסי? הבימוי המקורי? אותה רצינות ששורשיה תקועים באדמת התרבות?
ייתכן, כי בונים הדביק אותי.