ההצגה – יוסף פסובסקי
הצייר – פאול לוי
המוסיקה – פראנק פולאק
שחקנים
פיגארו - אברהם בן־יוסף
הרוזן בארטולו – טוביה גרינבוים)
הרוזן אלמביבה – נתן כוגן
רוזינה - חנה סוקניק
"ינוקא" - גרשון קליין
"רצכצבי" - חנן אבדורי
זמרת רחוב - ג. אנסקה
זמר רחוב - חנן גאסנר
תקציר העלילה
הדוקטור ברטולו הזקן חושק בבת חסותו רוזין ורוצה להתחתן עמה, אך רוזין רוצה להתחתן עם הרוזן הצעיר אלמוויוה, שמאוהב בה עד מעל לראשו. לשני האוהבים הצעירים עוזר הספר והמשרת של הרוזן, פיגארו, אשר מצליח לסכל את תוכניותיהם של ברטולו ועוזרו, דון באזיל.
לבד מהיותו קומדיה משעשעת, במחזה גם יסודות של ביקורת חברתית על שרירות לב השלטון ואי-השוויון בין המעמדות. למחזה שני מחזות-המשך, נישואי פיגארו (1784) ו"האם הפושעת, או טרטיף השני" (1790 לערך)
רבקה דוידית - "הַסַפָּר מִסֶבִילְיָה" בתיאטרון הקאמרי – דבר – 13.2.1948
ה"תיאטרון הקאמרי" נאמן לשיטתו: כל הצגה הפתעה וחידוש.
קשה להחליט לאיזה סוג הצגות שייך ה"ספר מסביליה" באינטרפרטציה המקורית של י. פסובסקי. אופרטה או לא אופרטה, בכל אופן – בוּפונאַדה עליזה, בסגנון צרפתי מובהק, המתנוצצת בשלל צבעי ההברקה והצחוק.
מה קל היה להגרר פה אחרי ההפרזה, אך יד הבמאי ריסנה את הלצון. ולכן זכינו בהצגה מסוגננת, הנותנת לנו לחוש דופק של תקופה אחרת מבלי שיפוג טעמה גם לגבי זמננו. אכן, לא קשה לנו בכל רגע לשוב למציאותנו ולחשוב: "האין זו הבלותה"? אבל הבלותה נחמדה, מין צעצוע בסגנון רוקוקו, ואין היא מתימרת להיות יותר ממה שהנה.
התפקידים הותאמו להפליא. קשה לתאר פיגארו מושלם יותר מאברהם בן־יוסף. וכן הרוזן בארטולו – (טוביה גרינבוים), הרוזן אלמביבה – (נתן כוגן) ורוזינה, הגנדרנית החמודה (חנה סוקניק).
כן לא יתוארו זוג לצים מוצלחים מ"ינוקא" (גרשון קליין) ו"רצכצבי" (חנן אבדורי), שהיווּ יחדיו את הזוג האבסורדי והמגוחך ביותר.
מובן מאליו, כי חלק רב בהצלחת ההצגה נזקף לחשבון נתן אלתרמן, המתרגם בעל ההמצאות ומשחקי־המלים המבדחים כשלעצמם.
התפאורות לפאול לוי – נאמנות לתקופתן ונעימות מאוד בקלותן, חוץ לביתן הקטן שבפתיחה, המזכיר יותר סוכה של בית־אמידים. יפות מאוד התלבושת של רוזינה, פיגארו ועוד.
המוסיקה לפראנק פולאק יתכן שהיא מסתמכת על טעם התקופה של בומרשה, באזנינו נשמעה כמונוטונית יתר על המידה.
מוצלח מאוד ענין שילוב שירי ברנז'ה לתוך ההצגה, למרות היותם מאוחרים במקצת מזמן חיבור המחזה, וכן יתר שירי־העם הצרפתים.
ראוי "הספר מסביליה", שיתחבב על הקהל ויהיה לנכס תרבותי – לא רק משעשע, כי אם גם מאלף, שאפשר ללמוד ממנו משהו על תקופה רחוקה מאתנו באמנות, כשם שהיתה בשעתה הצגת "משרתם של שני אדונים".
אשר לרנר - "הספר מסביליה" ב"תיאטרון הקמרי" – 'המשקיף' – 6.2.1948
קומדיה בארבע מערכות מאת בומרשה; עברית – נתן אלתרמן; ההצגה – יוסף פסובסקי; הצייר – פ. לוי; המוסיקה – פ. פולאק.
* * *
בשתי הקומדיות המפורסמות של בומרשה "הספר מסביליה" ו"חתונת פיגארו" כבר מהדהדת בשורת המהפכה הצרפתית הקרובה ע"י עצם חישופה של התהום הפעורה בין כת האצילים השלטת והעם על כל חוגיו ושכבותיו הסוציאליות. הרוח החדשה המפעמת את איש ההמון מבצבצת מתשובתו השנונה והחריפה של פיגארו לרוזן אלמאביבה: "אם נתחשב במעלות הדרושות למשרת, מעלת כבודך, האם רבים הם האדונים הראויים להיות משרתים?..."
ב"חתונת פיגארו" מחריפה עוד יותר שנינותו של פיגארו והוא מרבה לשלח את חצי הלעג שלו בכת השליטים המתנוונת.
חמש שנים נלחם בומרשה עד שעלה בידו להציג בפאריס את מחזהו "חתונת פיגארו", שעורר את חמתו של המלך לואי הששה־עשר. ההצגה זכתה להצלחה בלתי רגילה לפי מושגי הזמן ההוא ולמעשה הפכה להפגנת זעם של המוני פאריס נגד בית המלוכה והאצילים.
בומרשה הכניס איפוא את המהפכה לתיאטרון עוד לפני שהיא פרצה ברחוב. אך לא רק בגלל זכותו זו, שהקנתה לו שם עולם, ניצלו שתי הקומדיות משן הזמן ונשתיירו ברפרטואר התיאטרוני עד היום. כי בומרשה הלוחם הנועז והנואם בחסד עליון היה גם משורר גדול. ערכן הקיים ועומד של הקומדיות שלו גלום בחינן הבלתי חולף ובברקי הגאוניות הנבזקים מן הרפליקות של הדמות המופלאה, איש ההמון פיגארו, המפלס לו דרך בכוחות עצמו בחברה החדשה הקמה בעקבות המהפכה הגדולה.
אעפי"כ עדיין רב הספק אם אמנם כשרה הקומדיה "הספר מסביליה" שתוצג על במת תיאטרון עברי ולזאת בימינו אלה. סו"ס מה לו ולצופה של היום ולניגודים הסוציאליים בצרפת האבסולוטי סטית שבשלהי המאה השמונה־עשרה?
יש להודות, כי הבמאי יוסף פסובסקי לא התעלם מצד זה של הבעיה והוא הסתייע באמצעים שונים, כדי להבליט את הגרעין אוניברסאלי שבקומידה, זה העומד מעל לזמן ומקום, כדי לקרבה בדרך זו לתפיסת הצופה של היום. כמובן, שע"י כך טרם נפתרה עצם השאלה, אם בחירת המחזה היתה בזמנה. ויוגד הדבר מיד "התיאטרון הקאמרי" כבר ביצר את עמדתו במידה כזאת, שאין הוא זקוק עוד לעשות ויתורים בשטח תכנן של הצגותיו על חשבון הביצוע הבמתי והטכני. שתי ההצגות האחרונות שלו, "הן לא תקחהו עמך" ו"נערת הפקר", הוכיחו במידה מספקת את הישגיו של התיאטרון בשטח הביצוע והבימוי. מותר היה לכן לצפות, כי הפעם יתן לנו התיאטרון הצגה, שמשקלה העיקרי יהוה תכנה – תוכן שיהא הולם את זמננו ואף את במת צעירים זו עצמה. אולם ההצגה החדשה היא אמנם מעניינת בתפיסתה במתית, אך יותר מהנאה אסתטית גרידה, הנאה קרה ללא השתתפות הלב והרגש, אין היא נותנת לנו ואף אי־אפשר שתתן לנו.
וזה מעט, מעט מאוד. כי למעשה עושה זאת "התיאטרון הקאמרי" מיום הראשון להוסדו. עם כל הצגה חדשה וא חוזר ומראה כיבושים במתיים טכניים רבי־ענין, אך טרם הצליח התיאטרון לכבוש את לבו של הצופה העברי, טרם הראה לנו את כוחו בנושא יהודי ובמתן ביטוי לבעיות הזמן ולבטי הדור.
ההצגה החדשה "הספר מסביליה" היא לכן רק המשך לדרכו הקודמת שת התיאטרון, אך בשום פנים אין כאן נסיון למפנה חדש, לפניה לעומק, במקום המשך הליכה ברוחב.
כדי להעלות את היסוד האנושי כללי שבקומדיה הוסיף המחבר שירי־עם צרפתיים ואף משירים של המשורר העממי ברנז'ה והכניסם לגוף ההצגה. יש להודות, כי "זיווג" זה עלה יפה. השירים העממיים וביחוד אלה של ברנז'ה, מוסיפים תבלין חריף לעלילה הפשטנית של ההצגה. יפה גם ההמצאה של הוספת דמויות לגוף הקומדיה, בעיקר מקהלת זמרי הרחוב, הממלאה כאילו תפקיד הכורוס שבטרגידה היונית העתיקה. בתפקיד זמרי הרחוב מופיעים שחקנים חדשים, הגברת ג. אנסקה וחנן גאסנר, ומיד בהופעתם הראשונה ניכר היה שלפנינו אמנים בעלי נסיון רב. ביחוד התבלט הדבר בחנן גאסנר. פסוקי הזמר והמשפטים המעטים שהוא השמיע היו טעונים מבע רב, שמצא הד באולם הצופים. הבלדה "חמש הקומות", ששרו השנים, כאילו פתחה לנו פתח לנשמתו פנימה של ההמון הרב והמגוון של משרתים ובני דלת העם הסובבים ועוטרים את האצילים ההוללים ושכל כבודם אינו אלא בבגדי השיראין הצבעוניים שלהם ובברק עדייהם המסנור. אולם אף השירים האלה, על נימתם האנושית, עדיין אין בכוחם לסתום את התהום הפעורה בין ההוי הרחוק בזמן ובמקום וימינו אנו. לשבחו של הבמאי יאמר, כי הטיב להבין שאין לגשור גשר על פני תהום זו. במקום ליצור אילוסיה מפוקפקת של סילוק מחיצות הדגיש את גיומן של מחיצות אלה, בהפכו את הדמויות שבקומדיה למעין פיגורות, שיותר משהן פועלות בתוקף תחושות אנושיות, הן מונעות כאילו ע"י קפיצים מכניים. מכאן פתיחת ההצגה בסצינה סטאטית קפואה, כאילו הוסרה גולת הזכוכית מעל קבוצת דמויות של חרסינה וכן מסתיימת ההצגה בתמונה סטאטית דומה לזו. האידיאה היא: הנה הראינו לכם כיצד הפעלנו את המנגנון הטמיר וניתנה לכם הצגה של פיגורות, שיותר משהן מתהלכות הן קופצות ומדלגות, ואף לרקוד הן יודעות. אך הנה סיימו הקפיצים את מלאכתם, הפיגורות חוזרות למעמדן הקופא הקודם ושוב אנו מכניסים אותן תחת הגולה הזגוגית. להגברת הרושם הזה משמשות גם תמונות הפנטומימה שהוכנסו אף הן לגוף ההצגה. ניצולו הרב של היסוד הפנטומימי הוא למעשה החידוש הרב ביותר שבהצגה והוא פותח אפשרויות גדולות להבא.
אכן זהו בימוי המעיד על שפע של דמיון וכשרון. לכן: הנאה אסתטית כן, אך כבוש הלב והרגש לא!
גם המוסיקה של פראנק פולאק נאמנה לאידיאה הכללית של הבמאי. צלילי ההרמוניום והפסנתר המלוים את ההצגה כאילו יוצאים מתיבת זמרה, המונעת גם היא ע"י קפיצים ולא יד אמן היא המשמיעה אותם. ועוד שותף להצגה, והחשוב היותר, הלא הוא נתן אלתרמן, שתרגם את הקומדיה ואף את השירים. שירים אלה ניתנו בלבוש עברי קליל ומרחף ועם זאת שופעים עושר של צלילים מוסיקליים. לשיא המוסיקליות מגיע אלתרמן בשיר העממי "גילרי" הבנוי על היסוד הפונטי של האות בי"ת (קרבו, בי, בך, קרבי). חבל רק, שהבמאי לא הקדיש שימת־לב מספקת למבטאם של השחקנים, שלרוב היה מרושל מאד, ביחוד בשירים.
רובם של השחקנים הבינו את המוטל עליהם והיו "פיגורות" מוצלחות. טוביה גרינבוים היה משכנע בתור הרוק המזקין הד"ר בארטולו, המרבה במעשי שטות, כדי לשאת לאשה את חניכתו הצעירה רוזינה. אברהם בן־יוסף שפע מרץ בתור פיגארו ותשובותיו החדות לרוזן אלמבאביבה קלעו יפה למטרה. הגברת סוקניק, רוזניה, הפריזה במקצת והיתה "פיגורה" בלבד מבלי שתצליח תמיד לשתף גם את עצמה היא במשחקה. גם נתן כוגן, הרוזן אלמביבה, לא מצא תמיד את הניב המתאים לו. הוא היה טוב במערכה הראשונה, אך בלתי גמיש בהתחפשותו לקצין של חיל־הפרשים והמורה למוסיקה. מרדכי בן־זאב, דון באזיליו, מלא כראוי את התפקיד של רודף בצע ושלמונים. גרשון קליין, "הפיגורה" עם הזקן הארוך, וחנן אבדורי, בן לווייתו העצלן־הפהקן (ינוקא ורצכצכי – בני משק ביתו של ברטוליו) צעדו בסך במערכה הראשונה כדמויות־חרסינה מושלמות וזכו לתשואות בשיר "גילרי".
פ. לוי בנה במה דקורטיבית, שאמנם אין בה מאומה שיעיד, כי מקום העלילה היא בספרד, אך לעומת זאת היא מתאימה בהחלט לבית בובות. רק בתלבשות יש מידת מה של נאמנות לרוח התקופה והמקום.