את הרומן של דוסטוייבסקי, האחים קרמזוב, עיבד למחזה הבמאי והשחקן הצרפתי ז'אק קופו. אלתרמן תרגם את המחזה מצרפתית וההצגה עלתה בהבימה בבימויו של צבי פרידלנד לרגל מלאת 75 שנה למותו של דוסטוייבסקי. הצגת הבכורה התקיימה ב- 6.10.1956 והתקיימו 28 הצגות.
על פי : פ.מ. דוסטויבסקי
מוסיקה : פ. בן ציסי
המחזה נפתח בפגישתם של שני האחים קרמזוב האחד איש כמורה שמאס באמונה והשני אחיו החורג עם אביהם דימיטרי ההולל, אלכסיי, פרח הכמורה איבן, שזנח את האמונה באלוהים וסמרדיאקוב האח החורג עם אביהם שטוף הזימה, בחצר המנזר.
פגישה זו והאירועים המתרחשים אחריה מהווים צלילה לתהומות של חיבוטי נפש, ורוח לעולם גועש שבו דרים בכפיפה בהמיות עם חיפושי אמת אלוהית.
כולם פושעים וכולם נענשים : דימטרי שזמם לרצוח את אביו, איבן שרעיונותיו נתנו צידוק לסמרדיאקוב לרצוח את האב ואלכסיי, שלא מנע מאחיו את ביצוע המעשה.
ארבעת האחים אינם מוצאים את מקומם בעולם : דימיטרי יוצא לגלות בסיביר, סמרדיקאוב שולח יד בנפשו ואיוון יוצא מדעתו
"האחים קרמזוב" ב"הבימה" - ד"ר א. פוירשטין - הצופה - 12.10.1956
"האחים קרמזוב" על פי פ. מ. דוסטוייבסקי, מאת ז'אק קופו וז'אן קרוא, עברית: נתן אלתרמן, במוי: צבי פרידלנד, הצייר: גניה ברגר.
מוטב במאוחר מלא כלום. פיודור מיכאיילוביץ דוסטוייבסקי מת בינואר 1881, אולם ציון 75 שנה למותו צוין באוקטובר אצלנו הפגישה עם הגאון של הרומן הרוסי רצוויה, אם כי אין מחבבים המחזות שכן סבורים אנו שבמידה שהרומן טוב יותר, קשה הוא יותר להמחזה. אין גשר בין האפיקה לדרמה. תאור ועלילה לא ירדו כרוכים לעולם.
מכל מקום קיימת נטיה להעלות דמויות של רומן על הבמה ועל הבד. לפני שנים אחדות הוסרט "המשחק בקוביה" על פי סצנריו מצוין של הסופר היהודי לאדילאום פודור וחברת מטרו־גולדוין־מאיר עוסק בהכנות להסרטת "האחים קרמזוב". זו יצירתו האחרונה של הסופר הגדול שסיימה שורת יצירות גדולות בין 1845 ל־1880. שלושים וחמש שנות יצירה בלתי פוסקת על שני שיאיה: "החטא וענשו" שהשנה מלאו תשעים שנה לכתיבתו ו"האחים קרמזוב" שנכתב לפני 76 שנה, זמן מה לפני מות הסופר הגדול. אם כוונת דוסטוייבסקי בּ"החטא" להדגים, כיצד נולד באדם רעיון הפשע, חוזר הוא ב"האחים" על הנחתו זו ומדגים לפנינו את האדם המודרני הנולד עם רעיונות הטוב והרע והוא עשוי ליהפך לדמיטרי, לאיבן או לאליושה קרמזוב. ברומן גדול זה יש גם פרטים לקוחים מחיי הסופר. ברומן נרצח בעל האחוזה פידור קרמזוב על ידי משרתו. אביו של דוסטוייבסקי, מי שהיה רופא לפי מקצועו ונשלח לפנסיה לפני המועד בגלל שכרותו, היה אף הוא לבעל אחוזה ואף הוא נרצח על ידי הפועלים השכירים על אכזריותו. הסופר חולה אף הוא במחלת הנפילה כמו הגבור הראשי של הספר – עד כמה שיש בו גבור ראשי – סמרדיאקוב. הסופר הותקף בהתקפה ראשונה בשעה שנמסר לו על רצח אביו. אף הוא בזבז ירושתו כדימיטרי, דימיטרי עומד להשלח לסיביר ואילו הסופר נשלח לשם.
תהומות הנשמה נפתחים לפנינו בכל אחת מיצירותיו. כמעט שאין הוא מתאר אדם בירא, שלם בגופו וברוחו הוא סופרם של החולים, המושפלים, המדוכאים. לא צילו בעצבות החולני מושכו, המבעית. מתאר הוא את הפשעים באכזריות והחטאים – בלעג שנון, ומתוך תאוה מסויימת מצייר את החיה שבאדם. המבקר מיכאיילובסקי קרא לו "הכשרון האכזרי". שם זה הקולע למטרה אינו מבטא עוד את כל מהותו וישותו. האופל, תאור הפשע הקודר והמשיכה לאור – הנושא העיקרי בכל יצירותיו. חייו היו כפולים בגלל מחלת הנפילה, האפילפסיה, ויצירתו אף היא בעלת משמעות כפולה: בריאות וחולניות, אור וחושך מתערבבים בה ללא אפשרות של הפרדה.
בעיקר הצרפתים אינם מוכנים להשלים עם העובדה שדוסטוייבסקי כתב רומנים בלבד ובאין ברירה ממחיזים את היצירות האפיות שללו. גאסטין באטי עיבד בהצלחה את "החטא ועונשו", שהוצג על ידי הבימה באפריל 1942 בתרגומו של אברהם לוינסון. הבמאי היה גם אז צבי פרידלנד. שני המעבדים הצרפתיים, אף הם אנשי תיאטרון מובהקים כבאטי. עשו מלאכה נאה – הצליחו להוציא מן הרומן כל עלילה דרמטית ודחסו אל תוך מונולוגים רגשות ומניעים נפשיים.
משחקו של רפאל קלצ'קין הופך את הערב לחוויה. הסצינה הגדולה שלו המלווה מחיאות כפיים ספונטניות נמצאת בסוף המחזה, אולם הוא טוב יותר בהתחלה. הוא מבטא את העיקר דוסטוייבסקי – יהא זה על דפי רומן או על גבי קרשים – את הדימוני, גם אצל ארי קוטאי מורגש הדבר במידה מסויימת אולם אצלו זה יוצא שטחי מדי. קלצ'קין אינו מטייל הפעם על פני השטח, הוא יורד לעומקי הנשמה ומעלה משם את סמרדיאקוב זה, סמור, בנה של מטורפת, חולה במחלת הנפילה, המביים התקפה, כדי שירחיק ממנו את החשד בפרשת רצח. קלצ'קין איננו מדבר, הוא משחק. גם המסירה שלו מצויינת והוא מגלה את הטראגי המסתתר בנפשו של כל קומיקן. שמעון פינקל טוב מאד בתפקיד דימיטרי, אדם שכולו יצרים, תאווה עוורת, מטולטל בין שתי נשים, יודע מעצור כשמדובר בהשגת המטרה שהוא להוט אחריה. פינקל מגלה גם כוח דיבור מצוין, תענוג להקשיב לשחקן השולט בצד הטכני של הדבור. ארי קוטאי השלישי הנושא על שכמו את המחזה. דומני שלו היה עצור יותר היה משכנע יותר, משחקו מתעלה בסוף החלק הראשון. מרים זוהר מוסיפה דמות נאה וחזקה לשורה של דמויותיה. אבל אין זו גרושנקה כפי שהיא מוכרה לנו ברומן. משחקה טוב, נאה, משכנע, אולם אין כאן כלום מן הדמות המוכרה לנו מן הרומן. דוסטוייבסקי מספר על תמימות ילדותית בעיניה. בהפועתה הראשונה ניתנת לשחקנית הזדמנות מצויינת להבליט כפילות זו או אחרת: ערמה, פסיעה על שתי סעיפים, אבל אין היא מנצלת את הדבר. משחקה של שושנה רביד עצור ונאה בהופעה הראשונה שלה. מישה אושרוב שחקן מצוין לתפקידים מסויימים, החריפות האינטלקטואלית הדרושה לעיצוב דמותו של איבאן אין בו. הוא חזק בהתפרצות יצרים יותר משבכבוש יצרים, לכן משתפר משחקו בסצינה הגדולה עם קל'צקין. שמואל עצמון זכה בפעם הראשונה בתפקיד נכבד אבל עודנו חסר את הכוחות הנפשיים הגדולים ואת נסיון החיים הדרוש לתפקיד מעין זה. שלמה ברטונוב איננו במקומו בתפקיד מוסיאלוביץ, אין אנו מאמינים לו כלל.
במוייו של צבי פרידלנד מחושב, מדוקדק ומכניסנו יפה לאווירה המיוחדת של יצירה דוסטוייבסקית. אם כי ההצגה איננה מלוכדת במידה מספיקה, יש בה מומנטים רבים בהם מתעלה תיאטרון לגובה שזה זמן רב לא ראינו דוגמתו: מיטב מסורת ה"בימה" בהצגותיה במחזות רוסיים. בכלל קשה להבין, מדוע אין צבי פרידלנד מועסק יותר, הרי חוסר במאים משווע שורר בתיאטרון. התפאורה של ג'ניה ברגר הולמת את האווירה. היא ענייה בשנוי הראשון, כשאנו עוברים מן המנזר לחדר קאתרינה איבאנובנה. אחרי כן, כשאין היא מסתפקת בתליית וילונות אלא מכניסה שינויים של ממש בתפאורה – מניחה את הדעת. תרגומו של אלתרמן ספרותי, שוטף ערב לאוזן.
אמנם, לא כל ההצגה – דוסטוייבסקי, אלא יש בה לא מעט מדוסטוייבסקי בהצגה זו, ובגלל מומנטים אלה רצוי וכדאי הביקור בהצגה.
האחים קרמזוב – א. נהור - חרות - 12.10.1956
על־פי דוסטויבסקי, מאת ז'אק קופו וז'אן קרואי; ההצגה – צבי פרידלנד; עברית – נתן אלתרמן; הצייר – ז'ניה ברגר.
בעולם כולו הועלה זכרו של פ. מ. דוסטויבסקי וחודש הדיון בכתביו במלאות השנה 75 שנה למותו. מגדולי הסופרים בעולם הנהו דוסטויבסקי ויצירתו היא חד־פעמית בחישופה את נפש האדם ובצללה בנבכיה הנסתרים ביותר. מבחינה מסוימת הקדים סופר דגול זה את פרויד וכל אחד מן הרומנים הגדולים שלו, ביחוד "החטא ועונשו", "האחים קרמזוב", ו"אדיוט", כמוהו כפרק בפסיכולוגיה מודרנית. יחסי אדם לזולת ויחסו לאלוהים הוא הנושא היחידי, שלו מקדיש דוסטויבסקי את עטו ובערטול יחסים אלה מתגלה כשרונו הגאוני. מכאן מיעוט וכמעט העדר תאורי נוף בכתביו. אין כמוהו, המבין את נפש האדם הרוסי על מעלותיה ומורדותיה. הרומן "האחים קרמזוב", היא היצירה השניה הגדולה ביותר של דוסגטויבסקי לאחר "החטא ועונשו", והוא משיאי הרומן של המאה התשע־עשרה.
רומן זה הומחז בשעתו על־ידי שני הצרפתים ז'אק קופו וז'אן קרואי ו"הבימה" מציגה עתה את המחזה לציון זכרו של דוסטויבסקי. "הבימה" שהותרה ולידתה במוסקבה, חשה קרבה רבה לספרות הרוסית וטבעי הדבר, שהיא נטלה על עצמה לציין את זכרו של אחד ממאורותיה הגדולים.
מאליו מובן, שמן הרומן הגדול "האחים קרמזוב" לא נשאר הרבה במחזה, אם כי הצגתו נמשכת שלוש שעות. לכל היותר אנו רואים על הבמה את הדמויות הראשיות וחלק קטן מגלגוליהן הרבים. ובכל זאת יש בהצגה מומנטים רבים, שהם דוסטויבסקיים בזו ההתערטלות, ההתיסרות ואף ההתבזות הטיפוסית לנפש הרוסית. הטוב והרע, הנעלה והשפל דבוקים בה יחד ואין כדוסטויבסקי לתאר אותה על כל ניגודיה.
**
עבודה רבה השקיע הבמאי צבי פרידלנד בהצגה החדשה. דבר זה ניכר בכל פרט ופרט. אמנים אין בימויו מצטיין בחדשנות נועזת. נאמן הוא לאסכולת סטניסלבסקי אך עשיה טובה, קפדנית ואחראית אף היא אינה מן הדברים שיש לזלזל בהם. השחקנים מודרכים יפה ומורגשת יד מלכדת ומכוונת בכל.
התמונה הראשונה, שהיא היפה ביותר לעין, היא החלשה ביותר מבחינת המתח. השחקנים אף ממהרים בדיבור, ביחוד שמעון פינקל, המגלם את האח הבכור דימיטרי. אולם מן התמונה השניה ואילך נכנסת ההצגה למסלולה והעלילה מתפתחת במתח עול הוגובר. גם פינקל מוצא בתמונות הבאות את הנימה הדרושה וכובש את תפקידו.
על ארי קוטאי הוטל לעצב את דמות האב, פידור קרמזוב, הואו עושה זאת בהבנה רבה. הוא מאד רוסי בכל הופעותיו וביחוד בתמונת הסעודה, שבה מגיע משחקו לשיאו. השחקן הצעיר שמואל עצמון הוא נעים בדמות האח הצעיר אליושה, זה הקדוש במשפחת החוטאים קרמזוב. אמנם אין זה אליושה שברומן, אך אותו הדבר אפשר לומר כמעט על יתר הדמויות... מישא אשרוב הוא איבאן קרמזוב במראהו החיצוני. כך תארנו לעצמנו את האח האמצעי, הכופר ושאינו מאמין במאומה. אולם המשחק אינו מסייע בחיזוק סימני היכר אלו.
הבולט בין השחקנים הוא רפאל קלצ'קין, המשחק את המשרת וחולה נהפילה סמרדיאקוב. קלצ'קין הוא הדמות הדוסטויבסקית האוטנטית ביותר. קלצ'קין מצליח לערטל במשחקו את כל תהומות נפשו של סמרדיאקוב. למענו כדאי היה להציג את "האחים קרמזוב" עם כל הערכת חלקם של המשתתפים האחרים, שהמצויינת בהם היא מרים זוהר בדמות גרושינקה. ממחישה היא במשחקה את כל הפכפכנותה של נערה מופקרת זו,ש חיכתה חמש שנים לאהובה הראשון וכשהוא חוזר היא מוצאת אדם חלוש, שפנה זיוו והודו. דוסטויבסקי הרוסופיל הקנאי משקיע את כל שנאתו לפולנים בקצין הפולני מוסליאביץ (שלמה ברטונוב) ובחברו וורובלבסקי (בן־נסים צמח).
שושנה רבי משלימה את מספר הדמויות הראשיות בהצגה בתפקיד קתרינה איבנובנה, שמתוך הכרת טובה על שדמיטרי חס על כבודה, היא סולחת לו את כל משוגותיו והיא שמה לה ליעוד להיות לו עזר כנגד דוקא משום שהוא מתעמר בכבודה ובוגד בה.
לא תמיד משכנעת שושנה רביד בהמחשת אצילת נפשה הרוסית של קתרינה איבנובנה, שיש בה הרבה מן ההתיסרות המזוכיסטית, אך בדרך כלל משחקה מתואם וקולע.
התפאורה של ג'ניה ברגר על עמודיה וקימוריה מתאימה מאד להצגה. ביחוד היא יפה בתמונה הראשונה, שמקום עלילתה במנזר. בשינויים קלים היא משמשת אחר כך טרקלין בדירתה של קתרינה ובביתו של קרמזוב. אולם היא במקצת יוצאת דופן כשעליה לשמש פונדק להלולת הלילה.