"עיר המחר" מחזהו של ג'ון בויטון פריסטלי, מחזאי אנגלי (1894-1984), מתאר את עיר השיוויון והצדק הסוציאלי כאשר החברה האנגלית מתוארת על כל שכבותיה ועל כל גווניה. המחבר מראה את כוחו בהבלטת כל שכבה, בביקורת חריפה בסארקאזם קולע.
מאת: ג'ון בויטון פריסטלי
תרגום: נתן אלתרמן
בימוי: משה הלוי
תפאורה: ז. גולדשטיין
מוסיקה: ורדינה שלונסקי
שחקנים:
שושנה פרלמוטר
שמחה צחובל
יונה מרקושביץ
דבורה קסטליאנץ
מאיר מרגלית
יעקב איינשטיין,
לוסיה שלונסקי
יהודית ברקאית
שלום פופוך
ההצגה הוצגה בתיאטרון האהל והצגת הבכורה היתה ב19.6.1945
"עיר המחר" ב"אהל" - מאת לאה גולדברג - על המשמר – 28.6.1945
זהו מחזה שכולו תעמולה, ואיננו מתיימר שלא להיות מחזה תעמולתי. ומה בכך? כל האוטופיות שהעולם יודען, מתומאס מור וקאמפאנלה ועד האחרונות ביותר, היו "חומר תעמולה". תעמלוה לעולם טוב יותר, לחיי חברה תקינים יותר. ליחסי־אדם אמתיים יותר, לעתיד אחר של האנושות. כוונות אלו – אין להתבייש בהן, אחת היא אם לובשות הן צורת רומאן או צורת מחזה.
ובמיקרה שלנו, אין לפקפק שפירסטלי ביקש את הצורה הבהירה ביותר לתעמולה, ומשפיעה ביותר – המלה החיה מפי אדם חי – על הבמה. ולפיכך ההגדרה מחזה־תעמולה באה כאן לא לגנאי אלא לשבח.
המחזה בנוי על דיאלוג תיאטרוני היודע את חוקי הדיבור והפסקיו. ובתרגומו של נתן אלתרמן נמסר חנו, נשמרה בהירותו וחיוניותו. המערכה הראשונה שהיא עדיין חיפוש־הדרך, הליכה אחרי החלום, געגועים לחיים חדשים עשוייה ביכולת רבה ובחכמה, ויש בה מתיחות תיאטרונית במידה מספקת. המערכה השניה, שהיא מספרת על הטוב החי והקיים, הטוב שנמצא כבר, חלשה יותר. מאחר שעל מציאות חיובית, קשה לאין־ערוך לכתוב, מאשר על געגועים למציאות חיובית כשהיא קיימת, ואפילו היא שרוייה בוויכוח, הרי היא תמיד בחזקת פתרון, ועל כותב הדראמה לפתור את הפתרון, לפענח את אשר כבר פוענח, ואין פלא, איפוא, שכאן נחלשת המתיחות הדראמתית, וכי הסיום ניתן בהתחלה. כל מה שבא אחריו איננו אלא תוספת רעיון.
המחזה נהפך לפלאקאט, אך אין הדבר רע. ואין שום הגיון להתנגד לכך שתיאטרון פועלים בעל מגמה סוציאליסטית יציג כפעם בפעם פלאקאט סוציאליסטי עשוי בטעם.
בחלק הראשון שומר הבמאי מ. הלוי על רבגווניות התנועה וההופעה, בחלק השני נעשים הדברים חדגוונים יתר על המידה, האנשים, היוצאים, לפי דרישת המחבר כולם מאותו מקום עצמו, חוזרים על תנועותיהם, על עמידתם, על הילוכם, ומאחר שעיקר העלילה הוא הוויכוח, ודיבורם, שהוא ברור הפעם, איננו מגיע לדרגת אמנות דיבור על הבמה, לא בקצב ולא בגיוון האינטונאציה, הרי לאט־לאט מתגנבת אל התיאטרון אותה חיה המסוכנת ביותר, לכל הצגה ובכלל לכל יצירה: הפגת העניין. המתיחות איננה נשמרת עד הסוף ולפיכך הסיום הוא רפה מעט.
מראה הבמה – התפאורה העשויה כקונסטרוקציה של מי שיודע את מאלכתו (הצייר ז. גולדשטיין) – מוסיפה עניין למחזה. חבל רק שהתאורה, ובייחוד השמים הירקרקים־מתקתקים על פני העיר הדמיונית, גולשת לעתים ל"קיטש" שהוא "כל כך יפה..."
מעניינת ומותאמת היטב להלך הרוח של המחזה המוזיקה מאת ורדינה שלונסקי.
במישחק יש רצון לציין הפעם את ש. פרלמוטר, ש. צחובל, י. מרקושביץ, ד קסטליאנץ ומ. מרגלית שיצרו דמויות חיות ואופייניות, בה בשעה שיתר המשתתפים, י. איינשטיין, ל. שלונסקי, י. ברקאית וש. פופך, לא מצאו על פי הרוב את שיווי המשקל בין חיוורון להפרזה.
אך בין כה ובין כה ההצגה היא נסיון מעניין לתת לקהל מחזה תעמולה מודרני.
"עיר המחר" לי. ב. פריסטלי - ישראל זמורה - דבר - 20.6.1945
המחזה – "מלחמתי" הוא, אבל אינו עוסק במלחמה, וכמעט שאינו מכיר אותה; תכנו הרעיוני – ההכרח לשנות את ההווה, לבנות עתיד אחר, יותר טוב.
במערכה ראשונה – מזמן י. ב. פריסטלי נפשות שונות, בני מעמדות נבדלים, באישון לילה ובאורח לא ברור, ספק של מסתורין וספק של חלום, - ליד חומה אטומה, ליד שער אחד, סגור על מסגר, - והוא מדובב אותם, דברים של מה בכך, שיחות־חוּלין רציניות, וכל אחד מבליט והולך באפיו, מגלה את מקצועו, מחשף את השקפת־עולמו; וכולם טראַגיים וקומיים בעת ובעונה אחת, - באנוכיוּת הדוקרנית שלהם, בקטנות־המוחין, שהם רואים אותה ביסוד עולם, ואינם נרתעים הימנה גם בשעה רעה ובזמן של צרה.
במערכה שניה – האיר בוקר, נפתח השער, אל "עיר המחר"; כל הנפשות יורדות העירה מתוך היסוסים ותמיהות; וי.ב. פריסטלי אינו מפרט מה טיבה של "עיר המחר", אלא ממשיך ברמזים כלליים, מוסיף לדובב את הנפשות, ומזה אתה למד לדעת, כי החיים כאן אחרים הם, - נטולי אנוכיות, חסרי קטנוניות, שהעיר הוא הכלל, השויון, אולם מפני כן – היחיד חפשי, מאושר; הנפשות מבלות יום של הרפתקאות, של מבוכה ושל שמחה יחד: אבל עם רדת הערב – הן חוזרות ומזדמנות ליד החומה, כי הקטנות תקועה בהוייתן, והן מבקשות לחזור אל "סיר הבשר", - לתענוג הקלוקל של אנוכיות ריקה. ל"פריבילגיות" של חיים שביזמה "אישית" וכו'.
הדגש של המחזה אינו בציוּר האופק ובקשירת כתרים למחר ברוּר ומפורש, אלא בהבלטת האיולת אשר בהווה; זוהי סטירה על חוסר הרצון לשינויים, גינוי סרקסטי של ההסתפקוּת בחיים שאינם חיים, בעצמאות שהיא נטולת תום וטעם.
כשתשמע את הנפשות הללו מדברות, כשתראו בהבליהן – ממילא תחזק בך שאיפתך וגעגועיך ל"עיר המחר", כי תתבייש וגם תבהל להימנות על העומדים נבוכים ומגוחכים ליד החומה הסגורה.
הדיאלוגים קצרים ופשוטים, אבל ערים מאד, קושרים "קונפליקטים" מרימים מסוות, מגלות דמוּת.
וחשוב מאד: - ניכר היטב, כי י.ב. פריסטלי לא ביקש לתפוס הכל, הוא השאיר מקום, ובכוונה, גם לשחקן, שימלא אחריו, שישלים אותו, - וזוהי תכונה גדולה לדרמטורג.