"וולפונה" מאת בן ז'ונסון (1574-163). מעובד על ידי ז'ול רומאן וסטפן צוויג. תרגם מאנגלית: נתן אלתרמן. על הבימוי הופקד נורמן מרשל, מחשובי הבמאים מאנגליה.
וולפונה הוא רמאי שהתעשר והוא מעמיד פני חולה הנוטה למות כדי להוציא בתחבולות מתוחכמות כספים ורכוש מקורבנותיו, כאשר הוא מבטיח לכולם חלוקה בירושה שלו.
ההצגה הוצגה בתיאטרון הקאמרי והבכורה התקיימה ב- 12.5.1952
מאת: מאת בן ז'ונסון
עיבוד: ז'ול רומאן וסטפן צוויג
תרגום: נתן אלתרמן
בימוי: נורמן מרשל
תפאורה : פאול הלוי
שחקנים
יוסי ידין – וולפונה
נחמיה פסקוב – מוסקה
סמיטאי – המלווה בריבית
ברטה וילנסקה - היצאנית הוואֶנאֶציאנית
לאה קנוט
אלברט בן־צבי
טוביה גרינבאום
עמנואל בן־עמוס
חנן סנר
"וולפונה" ב'תיאטרון הקאמרי' – עזרא זוסמן – דבר – 29.5.1952
מאת בן ז'ונסון. מעובד על ידי ז'ול רומאן וסטפן צוויג. עברית: נ. אלתרמן. ההצגה: נורמאן מארשאל. התפאורה פ. לוי.
בן ז'ונסון בן זמנו וידידו של שאֶכספיר, קנה את עולמו בתיאטרון בקומאֶדיות סאטיריות עשוּיות לפי הדוגמה הקלאַסית, בה עירבב כובד־ראש וקלוּת־דעת, סאַטירה ופארסה, כדרך הקומאֶדיה האיטלקית. התיאטרון המודאֶרני מצא ביצירתו זאת פגמים, עודף וגוש וּמשום כך העדיף על המקור את העיבוּד הנעשה בידי בני־זמננוּ. "וולפונה" – הוּא אחד העיבודים האלה שנתחבב במיוּחד על התיאטרון האירופי במאה העשרים.
כדרך הסטירה, מעמיד המחזה את האדם על תכוּנת־יסוד אחת – השליטה העריצה ההופכת למניה, המתנקמת בקרבנה. בתיאור־אדם כזה רחוק ז'ונסון משאֶכּספיר וקרוב למוליאר. וולפונה – הכילי הלאֶוונטיני רודף זהב, רודף ונרדף. כלהיטותו אחרי הזהב, כן ערמומיוּתו ותחבלנוּתו. הגוסס המדומה צד ברשתו, בעזרת משרתו הנאמנן, את בני־עירו הטיפשים וגוזל מהם זהב, תכשיטים, כבוד ונשים. למעשה הכל מסביבו רודפי־כסף כמוהו, חומדי־עושר, חסרי־מצפון, המוּכנים למכור נשיהם ובניהם; הכל משקרים, מרבי תככים ומזימות; הכל מזייפים ומחניפים, אלא הוא עולה עליהם בערמתו, בלעגו, ברשעותו. אך אלה לא יצילוּהוּ מן הדין ומן הדיין. מרשתו הנאמן המחבל תחבוּלות נועזות, כדרך הקומאֶדיה מאז, הוּא הדיין המערים על בעליו, יורש את הונו ומשלח את הכילי "הגוסס" מוואֶנאֶציה אל לוינט, אל חיק משפחתו. המשרת־הגיבור האֶנאֶסאַנסי, קורע סוף־סוף את החלונות המוּגפים לאויר, לרוח, לשמש, לאמת ומוציא לחפשי את הזהב. הכילי הוּא איש הכלא; בהגרש הכילי מן העולם נפתח הכלא לשמחת החיים. אך עולם המרומים, הטיפשים, - עליו מרחם המחזה; הוּא משיב לאלה את אתננם.
קומאֶדיה סאַטירית זאת הועלתה כקומאֶדיה־פארסה, עליזה מאד אמנם, אך קהת העוקץ. כקומאֶדיה של תחבוּלות והתחפשוּיות. סוּג זה ראינוּ כר על במת התיאטרון הזה – ולא פעם. המישחק ער, מלא תנוּעה ולא חסרה איזו התלהבות לפרקים. אך הוּא כמעט כוּלו מישקח – פארודיה, מישחק בתוך מישחק. לא אנשים־טיפוסים בעלי אופי מסוּיים, אלא בעיקר מחוּפשים מבחוּץ. הנמשחקים משחקים בפני הקהל בכוונה לשעשע אותו. ובמיוחד ניכר היה הדבר אצל וולפונה – ידין. המחזה בנוּי על תפקיד ראשי זה וידין אינו פרוטגוניסט אידיאלי בשבילו. כאן נדרש יובש הרבה יותר, אפילוּ סגפנוּת־מה, סגפנוּת מזוּיפת אמנם, נדרש הרבה אופי, כילאי כלוּא. וידין משחק אותו כגבר בריא המתחפש לגוסס והדגיש בעיקר את הקומיוּת בהעמדת פּנים זאת. זה מחליש את התוקף הסאַטירי שבמחזה ונוטל גם ממשמעוּת הסיוּם. טון המישחק הוּא כללי כמעט, מגמה אמנוֹתית שבהצגה לדעתי גורעת מגמה זו מערך המחזה. המשרת – פסקוב – כשרונו ניכר יפה – פיגאַרה, אך נמצא חסר חן של עושה להטים אוהב שמחה, המנתקן משהוּ בעולם המבולבל והמסוכסך. טיפוסי־אופיני מאחרים היה המלווה־בריבית – סמיטאי. וכן היצאנית הוואֶנאֶציאנית – ווילונסקה קנוט מזגה תמימות ופתיות. אך שוּב אין זה תפקידה. התפאורות – משל פ. לוי – הולמות יפה את המחזה. וכן מנעימה עברית התרגוּם – של נ. אלתרמן.
השאלה היא: האם לשם הצגה זאת נדרש להביא במאי־חוּץ בעל שם? עליצוּת ושעשוּע אינם חסרים על במת "התיאטרון הקאמרי"; הוּא יודע פרק באלה. אך אודה שעליזוּת מבוּימת רעשנית זאת הטילה לפרקים טעם של שעמוּם. ייתכן והקהל ימצא כאן ערב נעים ומשמעשע – ואיני רוצה להדירו ממנו. אך מסופקני אם צריך היה התיאטרון לשם כך להציג את "וולפונה".
מה חדש על בימותינו "וולפונה" – מעריב – 23.5.1952
גן־חיות ממש הוצג על במת ה"קאמרי": שועלים ועופות דורסים, ועורבים... – כולם, במקרה, בדמות אדם ששמותיהם האיטלקיים (וולפונה, קורבינו, קורבאצ'יו וכו') – מסמלים את תכונותיהם. כולם נוכלים, רמאים, רודפי־בצע, שטופי־זימה, קמצנים... זואולוגיים ממש. ויש גם כלבה (קאנינה) – פרוצה ומושחתת, והדמות הטהורה היהחידה, קולומבה, התמימה כיונה – היא למעשה טיפשה כ... אווז. הגבר הישר היחיד בחבורה נעימה זו – ליאונה (אריה), אף הוא אינו מצטיין בשכלו. הנימה העיקרית היא – הכסף יענה את הכל.
בן־דורו של שכספיר בן ג'ונסון הוציא בזריזות רבה את החיות־האנשים מכלוביהם – והוא משתעשע בהם. ומראה אותם בגיחוכם, בשפלותם שאינה יודעת גבול. אגודת "צער בעלי־חיים" יכולה להגיש מחאה על סילוף דמות החיות במחזה. אפשר להתעלל כך בבני־האדם – אך מה אשם גן־החיות?...
המחזה עשה "קריירה" תיאטרונית גדולה בשנות העשרים, מאז גילה אותו בחיטוטיו הספרותיים סטיפאן צווייג, - והוא הוצג בהצלחה רבה על הבמות האירופיות. הוא "מושך" את הבמאים בצבעוניותו, באפקטים שלו, בתיאטרליות שלו. הבמאי־האורח האנגלי נורמן מארשאל הציג אותו ב"קאמרי" בצורה זריזה ומענינת – אולי רק ריאליסטית יותר מדי. נוסח "קומדיה דל־ארטה" היה כאן יותר במקומו.
שחקני ה"קאמרי" נהנו מאד מתפקידיהם ה"זואולוגיים". יוסי ידין הבריק, כרגיל, בתפקיד הראשי של וולפונה – הזאב הליבאנטיני הנוכל, ופרסוב, ב, ווילנסקה, לאה קנוט, סימטאי, בן־צבי, גרינבאום ובן־עמוס השלימו בצורה נאה את גן־החיות האנושי. תרגומו של נתן אלתרמן תרם את חלקו הרב להצלחת ההצגה.
"וולפונה" בתיאטרון הקאמרי - חרות – 16.5.1952
התיאטרון הקאמרי כדרכו בעונה זו, העדיף להציג את ההצגות הראשונות של המחזה "וולפונה" במושבות והדים נלהבים מגיעים העירה, אשר בה תיערך הצגת הבכורה ביום שלישי הבא. המחזה "וולפונה" אינו חדש לקהל הישראלי: הוא הוצג ב"אהל" לפני כעשרים שנה ואין ספק שחשיבותו מצדיקה את העלאתו המחודשת על במת הקאמרי. המחזה נכתב בידי בן גו'נסון (1637 – 1574) עובד פעמיים: לראשונה בידי סטיפן צוויג ובשניה – מעין עיבוד של עיבוד – בידי חבר האקדמיה הצרפתית ז'יל רומן. העיבוד הראשון הוצג לפני כעשרים שנה ע"י ה"אהל", השני עתה ע"י הקאמרי.
המחזה בלי ספק אחת הקומדיות הקלאסיות המפולפלות ביותר, מבוסס על רעיון מקורי למדי: השועל הערום "וולפונה" – עשיר מופלג – מעמיד פני חולה אנוש וכל ידידו מביאים לו במתנה את כל הונם ורכושם, בצרוף כבודם ונשותיהם, תוך תקווה כי ע"י כך יוריש להם וולפונה "הגוסס" את רכושו. בן ג'ונסון מפתח מצב זה בדרך גאונית ומביאו עד לגבול הגיחוך. – בשימו לצחוק את תאוות הבצע והזהב של הבריות. המחזה בוים בתיאטרון הקאמרי בידי אורח חשוב, אחד מחשובי הבמאים באנגליה נורמן מרשל, וקהל אוהדי התיאטרון הקמארי מצפה איפוא כי הצגת הבכורה תהפך למאורע אמנותי בעל חשיבות.
בן ג'ונסון הנו אחד הקלסיקנים של ספרות התיאטרון האנגלית, אשר מחזותיו בעיקר "וולפונה" ו"האליכימיסט" אינם יורדים מעל במות אנגליה. על אף פופולריותו הרבה של בן גו'נסון באנגליה, לא הוצגו מחזותיו אלא לעתים נדירות מחוצה לה. סטפן צוויג היה הסופר, אשר הלך שבי אחרי קסמיה של קומדיה מפוקחת ומפולפלת זו, המתארת בהומור רב ותוך בקורת שאינה יודעת רחמים את התרוצצות הבריות סביב עגל הזהב.
לפני כ־30 שנה עבד סטפן צוויג את המחזה והתאימו לצרכיה של הבמה המודרנית. הודות לעבוד זה זכתה ספרות התיאטרון בקומידה עסיסית ומבריקה, המוצגת בכל רחבי העולם מדי שנה בשנה – פרט לאנגליה, אשר בה המסורת חזקה מדי מכדי להעריך עבודים, ואפילו היו לכל הדעות מוצלחים מן המקור. בצרפת אף הוכן עבוד חדש – על יסוד עבודו של צוויג – בידי חבר האקדמיה הצרפתית ז'יל רומן ובוים בפריז בידי אחד מגאוני הבמה הצרפתית שרל דולן. עבוד זה אף הוסרט ובאחד התפקידים הראשיים שחק בו הרי באור (וולפונה). באותו עבוד השתמש התיאטרון הקאמרי בתרגומו מלא ההברקות של נתן אלתרמן. במחזה משתתפים יוסף ידין ונחמיה פרסוב בתפקידים וולפונה ומוסקה ובשאר התפקידים ברטה וילנסקה לאה קנוט, טוביה גרינבוים, חנן גסנר, אלברט בן צבי עמנואל בן עמוס ואחרים. הבמאי הוא נורמן מרשל (לונדון) אחד מחשובי הבמאים באנגליה והתפאורות הן מעשה ידיו של פאול לוי.
"וולפונה" בתיאטרון הקאמרי - על המשמר – 18.5.1952
"התיאטרון הקאמרי" כדרכו בעונה זו, העדיף להציג את ההצגות הראשונות של המחזה "וולפונה" במושבות והדים נלהבים מגיעים העירה, אשר בה תיערך הצגת הבכורה ביום שלישי הקרוב.
המחזה, אשר נכתב בידי בן גו'נסון (1637 – 1574) עובד פעמיים: לראשונה בידי סטיפן צוויג ובשניה – מעין עיבוד של עיבוד – בידי חבר האקדמיה הצרפתית ז'יל רומן. העיבוד הראשון הוצג לפני כעשרים שנה ע"י ה"אהל", השני עתה ע"י הקאמרי.
המחזה, כאחת הקומדיות הקלאסיות המפולפלות ביותר, מבוסס על רעיון מקורי למדי: השועל הערום וולפונה – עשיר מופלא – מעמיד פני חולה אנוש וכל ידידו מביאים לו במתנה את כל הונם ורכושם, בצירוף כבודם ונשותיהם, תוך תקווה כי ע"י כך יוריש להם וולפונה "הגוסס" את רכושו. בן ג'ונסון מפתח מצב זה בדרך גאונית ומביאו עד לגבול הגיחוך. – בשימו לצחוק את תאות הבצע והזהב של הבריות. המחזה בויים בתיאטרון הקאמרי בידי אורח חשוב, הבמאי נורמן מרשל