ג'יימס בארי (1860-1937) היה סופר ומחזאי בריטי ממוצא סקוטי הידוע בעיקר כמחבר המחזה והספר פיטר פן.
המחזה של בארי "קריצ'טון הנפלא" אותו כתב בשנת 1903 תורגם מאנגלית על ידי נתן אלתרמן ובתרגומו זה קיבל את השם "המשרת והלורד" .
כדי לממש את השקפותיו הראדיקליות לגבי השיוויון בסולם המעמדות, עורך הלורד לום פעם בחודש "מסיבת שיויון". במהלך המסיבה מכריח לום את
בני משפחתו לשרת את משרתיו. כך, למשך זמן קצר הופכים התחתונים לעליונים והעליונים לתחתונים.
במהלך נאום שנושא לום במהלך המסיבה, מוחו מתרופף עד כדי גילוי סמני שיגעון. התנהגותו מובילה את קרוביו להוציאו מן האולם ולבסוף לשלוח אותו לאי בודד.
המחזה הוצג ב"הבימה" הבכורה התקיימה ביום 12.1.1947. ההצגה עלתה 17 פעמים.
יוצרים
מאת : ג'יימס בארי
תרגום : נתן אלתרמן
בימוי : אברהם ברץ
תפאורה ותלבושות : ז'ניה ברגר
שחקנים
לורד רום : יהושע ברטונוב
ליידי מרי : אינה גובינסקה
אגאתא : שושנה דואר
קתרין : א. ונדרוב
ארנסט וולי : רפאל קלצ'קין
טרכרן : נחום בוכמן
לורד ברוקלהרסט : יעקב בן-משה
ליידי ברוקלהרסט : תמר רובינס
קרייטון : ארי קוטאי
טויני : חנה הנדלר
אורחים בטרקלין הלורד :
מיס פישר : נחמה דוידית
מיס סימונס : פנינה פרח
מיס פרקינס : רעיה גולדין
פלרי : פ. ליפשיץ
תומפסט : שרגא פרידמן
רולסטון : ראובן זינגר
ג'ון : שמואל סגל
קצין ימי : ראובן זינגר
** תלמידי ביה"ס הדרמטי :
נחמה דוידית
פנינה פרח
שרגא פרידמן
ראובן זינגר
שמואל סגל
לאחר הבכורה "המשרת והלורד" - דבר - 14.1.1947
להוכיח, כי "משהו אינו כשורה אצל האנגלים" מכוונת ההצגה החדשה "המשרת והלורד", שהועלתה אמש לראשונה ב"הבימה".
ב־4 מערכות גיבשו חברי הלהקה, ביניהם מחניכי הסטודיה, את דמותה של אנגליה "הלורדית" על נימוסיה, ואופיה. יחד עם השחקנים, הלורדים ומשרתיהם, נדד הקהל לאי בודד, לארח שנזרקו אליו על־ידי הגלים שטרפו את ספינת הטיולים של הלורד. אציל זה, שהיה רגיל להטיף ל"שוויון־טבעי" ב... ארמונו ניסה דווקא כאן לשמור בקנאות על רום־ערכו, אך באי, כידוע, אין בית לורדים... והמשרת, איש המעשה, הופך לראש וראשון בלהקת הרובינזונים. כך חל כאן בימי שבתם באי "שידוד מערכות מעמדי", בבחינת "עליונים למטה ותחתונים למעלה", אך האוניה המחזירה אותם לאחר ימי נדודים לאנגליה, מביאתם שוב למאה העשרים באי הבריטי, ל"מאת הלורדים"...
את מחזהו זה של ג'יימס ברי תרגם לעברית נ. אלתרמן. ההצגה – א. ברץ. את התפאורות ציירה ג'ניה ברגר.
"הלורד והמשרת" - עזרא זוסמן - דבר - 24.1.1947
בין דרייפוס לאדיפוס – מחזה־בינתיים... כשלון בינתים. והשאלה הנשאלת: המותרים ל"הבימה" כשלונות כאלה, שתיאטרון ממיט במו ידיו על עצמו מתוך איזה בטחון מופרז או טעות לא מוסברת. ואמנם מה טעה להעסיק את כשרון המתרגם והשחקנים בעלילה, שאין ביכולתה גם למלא אותו התפקיד העיקרי, שלשמו היא נקראה – תפקיד הצחוק. כי הצחוק בערב גשמי זה לא נטה ללון באולם "הבימה" – נשאר אי־שם בחוץ או נתגלגל לו באולמות אחרים. אולם אפשר היה לעורר את הקהל האדיש הזה אילו הועלה המחזה כווֹדאָליה או פאַרסה, אך התיאטרון הרציני ובעל הטעם הטוב שיחק אותו כקומדיה רצינית עם נעימה סאטירית, קומדיה שבאה ללמדנו על מידותיו של איש אנגלי. לימוּד זה עלה לתיאטרון בבזבוּז כוחות, ולנו – בערב משעמם למדי. ובשכרו זכינו בתורה לא מחוכמה למדי המצטמצמת בפסוק אחד: "כן, משהו לא בסדר באנגליה". תורה זו למדנו מפי סופרים גדולים מהמחבר ולשמה ודאי לא כדאי היה הטורח. והעיקר – הדברים נשמעים ונראים כישנים מכבר ולא ייאמן שלא ראינום ולא שמענום אי־פעם מעל הבמה או מבד־הקולנוע. ואין חשיבות לבוא ולדון הפעם במישחק של כל שחקן ושחקן לחוד. ידם לא היתה בכשלון. הם עשו הכל, במיטב כשרונם – ובראשם ברטונוב, גובינסקיה, קלצקין, קוטאי. ולידם "ספיח" "הבימה", הנוער, שוודאי היינו שמחים לראותו במחזה אחר. תפאורותיה של ז'ניה ברגר ובמויו של ברץ – בנו את ההצגה בנאמנות אך ללא כל המצאות והבלטות מיוחדות. כל זה היה מספיק במחזה טוב, אולם לא דיו היה בערב זה.
מובן הרצון של "הבימה" להציג גם מחזון הקרוי "קל", הזוכה בהצלחה כה רבה על במות אחרות. אך אין מזל ל"הבימה" במחזות כאלה. ואולי מוטב לה ל"הבימה" לשוּב אל דרכה הנועדה לה מאז – דרך ההיאבקות הגדולה והנצחון הגדול.
"המשרת והלורד" - אברהם שמואל יוריס - דבר - 21.2.1947
"קרייצ'טון המופלא" – זה שמוה מקורי של המחזה, ואילו בעברית: "המשרת והלורד". כשלעצמי הייתי מניח את השם במקורו, מאחר שאין הוא דבר שבמקרה והמחבר מגבש בו, לעתים, את מלוא התמצית והמוסר השכל של יצירתו. אין להניח, שג'יימס בארי נתכוון לפרש לפנינו קטע מ"מלחמת המעמדות" בין מעמד האדונים והמשרתים. בבריטניה השמרנית יודע הלורד לשמור על כבודות ומעמדו הן בחייו הפּרטיים־משפּחתיים והן בציבור. ואף המשורר יודע מה מצבו ומקפיד עליו. ממשלת הלייבור ודאי שלא שינתה ולא כלוּם מבחינת שידוד מערכות חברתי־פּסיכולוגי, שכן אף היא אינה אלא ממשלת ח. מ. קרוב, איפוא, לודאי,ש המחבר נתפּס למעין דיבוק בנוסח ברנארד שאו ולא ביקש אלא לחמוד לעצמו לצון, להלעיג קמעה ולהניח אפשרות של בלוּי־זמן. היש מצב מגוחך יותר לגבי משפּחת לורדים מאשר להתגלגל לאי־שדים נידח? שכן הקאפּריסה של הלורד הזקן לערוך אחת לחודש מסיבת־תה למשרתיו כשבני משפּחתו משרתים לפניהם, היא כה מוזרה ויוצאת דופן עד שאין בה כדי לשכנע אדם באמתותה. הדבר מגושם למדי ורציני פּחות מדי אף בתורת השוואה סמלית. אפס, משפּחת לורדים העורכת גלוּת באי נידח אינה אלא בחזקת תעלוּלי שטנים ומשמשת מקור לרוב מצבים קוֹמיים. גם באי־פרא זה אין האנשים מגיעים לשויון, אך הסולם הסוציאלי נהפך על פיו: עליונים הופכים תחתונים – ותחתונים עליונים. בנסיבות החדשות הלורדים הם לא־יוצלחים מובהקים והמשרתים אינם מאבדים עשתונותיהם ונוטלים על עצמם את היזמה. ובהשמה צפירת האניה גזה כל הלצת־הסיוט – בדומה למתכתב ב"עמך" לשלום עליכם – והכל חוזר לקדמותו. וכן קשה להאמין, שהמשפט בו מסתיימת הקומדיה "משהו אינו כשורה באנגליה" ישמש מוסר השכל שלה, כשם שאין להניח שבפסוק "משהו רקוב במדינת דנמארק" מתמצה הרעיוןה עיקרי של "המלט". יתכן מאד, שהמנהג הרומאי הקדום, שלפיו נהגו האדונים לשמש את עבדיהם ביום ה"סטורנליות" כסמל וזכר לימים עברו בהם כל בני האדם היו שווים – הוא שעורר את המחבר לחיבור הסאטירה הזאת.
*
לאידך הניח מחזה זה הזדמנות נאה לא. ברץ לנסות את כוחו כבמאי. הדבר הפך מנהג אצלנו, שחלק משחקני "הבימה" מנסים כוחם גם בתחום זה – ולא בלי הצלחה. אף הפּעם בוצע התפקיד כהלכה. קומדיה קלה זו שימשה הזדמנות לכל חבר שחקני "הבימה" להפגין שורה של הישׂגים אמנותיים, וקודם לכל לא. קוטאי בתפקידו של קרייצ'טון המשרת. הוּא השׂכּיל לשחק את התפקיד המשולש – כמשרת בבית הלורדים, כ"טרזן"־חובב וכרובינזון קרוזו "המושל" באי, לשׂחק בכליל שלמוּת, משל כאילו כל המחזה לא נכתב אלא בשבילו. ואכן, אתה בא על מלוא סיפוקך הנפשי למראהו של קוטאי המגיע לשׂיא כשרונו האמנותי בתפקיד ראשי. אף הישגיהם של ברטונוב וקלצקין, גובינסקא ורבין והנדלר, נתבלטו ביכלתם ובעסיסיותם. בדרך כלל הושג תיאום הרמוני במשחק, ושנתן מקום גם להתבלטות היכולת האמנותית האינדיבידוּאַלית. הלשון העברית רבת־החן של נ. אַלתרמן והתפאורה הקלילה של ג. ברגר – שיווּ טוב־טעם למשחק המוצלח.
*
קומדיה – תכנה בשמה. ואין טעם הלשתמש לגבי כל הצגת בכורה בקריטריון הנודע: שבר היהודים בעולם, המאבק בארץ ישראל. אכן כוחו של התיאַטרון רב בשדֶה המלחמה הפּוליטית, מכל מקום לא תמיד. מתפקידו של התיאַטרון לחנך ואף לשעשע. גם בשעשוּע יש משום עידוד לרוח ולעצבים. מבחינה זאת השיגה הקומדיה את תעודתה במלואה. אף התיאַטרון הרציני ביותר – ותיאַטרון כזה היא, לאין ספק, "הבימה", ולענית דעתי כל תיאַטרון רציני הוּא אם הוא מקיים את תפקידו – רשאי להתיר לעצמו את המותרות לספּק מזמן לזמן אפשרות של בילוּי זמן לקהל. אליבא דאמת אין זה בחזקת מותרות, אלא חובתו של התיאַטרון כלפּי עצמו וכלפינו.
"המשרת והלורד" - דב מלכין - על המשמר - 21.1.1947
סר ג'יימס ברי, הדרמטורג האנגלי הנודע, כתב מחזות אנגליים לעשרות וביניהם גם את המחזה על קרייטון, - למה לא?
"הבימה", התיאטרון העברי הראשון, לא הציגה רבה מחזות עבריים, ועתה העלתה על הבמה דווקא אותו מחזה־קרייטון בשם "המשרת והלורד", – למה כן?
למה כתב סר ג'יימס ברי את המחזה? כלום שאלה היא זו, - דראמטורגן מקצועי דרכו בכך, לכתוב מחזות, ואין לדרוש ממנו שכולם יהיו טובים מאוד. והלא המחזה נכתב לפני עשרות שנים באנגליה, ואין זה מן הנמנע כי אז ושם היה זה מחזה מעניין, ואפילו נועז בתוכנו וחדשני בצורתו.
למה הציגה אותו "הבימה" עתה? אמנם שאלה היא זו ובאין הסברה מצד התיאטרון יש מקום להשערות רבות ושונות, ואחת מהן היא: "הבימה" רצתה לעודד את היצירה הדראמטית העברית ולהוכיח שאין להתפעל סתם מכל מה שכותבים האחרים... ועוד השערה: המחזה הוצג למען יסתיים במלים "משהו לא בסדר באנגליה", אבל אם גם נניח שכך הוא, ורק באנגליה משהו לא בסדר, מה אשם הקהל הארצישראלי שמחוייב הו אלהקשיב לשיעמום־חי זה במשך שעתיים ומעלה?
אכן, מחזהו של ג'יימס ברי הקרוי ב"הבימה" "המשרת והלורד" משעמם הנהו, אף־על־פי שמחברו היה "כתבא רבא" בתיאטרון האנגלי.
והסיבה פשוטה בתכלית הפשטות: המחזה הוא פרובינציאלי מאוד וערכו במקומו מונח ואך ורק במקומו שהוא – הפּרובינציה האנגלית ולא האימפריה הבריטית...
הגיע הזמן שגם אנחנו נבין, כי פרובינציה היא לא־דווקא "מזפּבקה" שב"תחום המושב" כי אם גם אחוזתו של הלורד לום, אפילו אם היא מצוייה בתוך לונדון־רבתי, עלולה להיות פרובינציה. בעטו של שלום־עליכם עשויה גם "מזפּבקה" לעורר עניין בלונדון ובעטו של ברנרד שאו נעשים גם "עסקיה של הגברת וורן" לעסקי־העולם, אך עטם של סופרים־סתם יאה ונאה למקומם בזמנם. שינוי הזמן מחולל תמורות גם במקום, ובימי שלטונם של בווין ומוריסון הרי נעשה "קרייטון" של ברי אנאכרוניזם גם בלונדון.
מי שהביא אותו לכאן טרח טרחה לבטלה.
הפירושים למושגי השוויון משל סר ג'יימס נתיישנו עוד טרם נתחדשו, כי כבר אז בימי כתבו את המחזה הזה הסביר ג' ב. שאו את אותו העניין הסברה מקיפה ונבונה יותר בהסברי ה"פאביאנים".
לורד לום העורך "מסיבות־שוויון" למשרתיו פעם בחודש ומכריח את בני־ביתו "לתת סיפוק להשקפותיו הרדיקאליות על חיי־טבע שהם חיי שוויון" ומצווה עליהם לשרת באותה מסיבה את משרתיהם, לורד לום זה עלול היה ליהפך דמות סאטירית־גרוטסקית אילולא היה מגלה באמצע דבריו סימנים של רפיון־רוח. אך מכיוון שבאמצע נאומו מתרופף מוחו עד כדי גילוי סימני־שגעון המאלצים את מקורביו להוציאו מן האולם – האומנם ג'יימס ברי רצה בכך או אמצאה היא זו מצד הבמאי? – ניטל מכל הדבר עוקץ הסאטירה של רדיקאל־לפעם־בחודש: אין מקשין על המטורף.
והוא הדין בקרייטון, רב־המשרתים. כל עוד הוא נלחם בשוויון מפני שהוא מכיר ברום־מעלתו השמשית, הרי יש כאן עוקץ סאטירי – שעם חשפו את מקורו הריאקציוני אינו מפסיד מחריפותו – אך באשר יגלה קרייטון את שאיפותיו לרום־מעלה אחר, של שר ומושל, - מה סאטירה בכאן?
יש קצת סאטירה במערכה ג' – סדר הפיכת עליונים למטה ותחתונים למעלה, אך גם "יש" זה היה ואיננו עוד, כי בינתיים נתהפכו הסדרים על האי של סר ג'יימס ולא רק של לורד לום ואין כבר צורך במערכה ד', שכן קרייטון יושב בבית־הלורדים ולורד ברוק להרסט משמש אותו באחד ממיניסטריוניו... ואולי נהפוך הוא...
המחזה הנהו, איפוא, אנגלי ישן וגם ההומור הוא "אולד־אינגלנד" מאוד, ובשום פנים אל אשיג מפני מה מותר לאנגלי לא להבין הומור יהודי ואני חייב להבין הומור אנגלי. אלא שהאמת היא שאני וכל המסובים בתיאטרון מבינים, אבל - - -
(לפני שבועיים, בערך, סיפרתי לידידי, שאיננו עדיין בר־מצווה בדיחה. הוא אוהב בדיחות, אך הפעם לא צחק. ולשאלתי: "אמנון, האינך מבין אתה בדיחה"? ענה: "אני מבין אבל אין זה מעניין אותי"...).
- מבינים, אבל אין זה מעניין אותנו.
היה זה מעניין לו הוצג המחזה כולו על־ידי תלמידי בית־הספר הדראמטי ולו ניתן להם במסגרת הבימוי של השחקן הוותיק חופש רב־יותר לגלות את טיב־כשרונותיהם וסוגיהם, אך כבעלי הופעות־רגע במחזה זה גם הם לא עוררו עניין, אם זה כי היו נעימים – גם א. ונדרוב, קתרין, וי. בן־משה – לורד ברוקלהרסט, גם כל שאר ה"אורחים בטרקלין הלורד". בהצגה זו הראתה "הבימה" שיש לה בית־ספר דראמטי ויש בו תלמידים ותלמידות, אולם אפשר היה להראות בה, - מי ומה הם.
לתלמידים – בהצגות צדדיות – יכול מחזהו של ג'יימס ברי לשמש קרש קפיצה קל ונוח, אך לשחקנים וותיקים?!
האומנם יש טעם להטריח את ב. ברטונוב לתפקידו של לורד לום וגם לשלח אותו לאי? ולא. גובונסקא יש צורך להויכח שהיא נאה ונעימה על הבמה דווקא כליידי מרי? וש. דואר – מתי יגיע תורה להיות אחת ראשונה ולא רק שניה?... א. קוטאי שונא קומדיות, כנראה, למה, איפוא, קיבל עליו לשחק במחזה זה? ארשת־הרצינות שלו שמה קץ לכל מאמצי המחבר שרצה לעשות את קרייטון למרכז המחזה הקומי. מה קרה לו לקוטאי? "רצינות" ממין זה סכנה בה לשחקן. קרייטון, למשל, בקומדיה – זה שחקן המציג מושל, ואילו קרייטון־של־קוטאי הוא מושל המסכים לשחק. אומנים לקרייטון אין תרופה, אך על קוטאי חבל. נ. בוכמן שמר על תפקידו והצליח, במיוחד התבלט בשעת המחול. שלושה השתמשו בתפקידיהם והכניסו בהם את יכולתם התיאטרלית המלאה: ר. קלצ'קין – ארנסט ווילי, ח. הנדלר – טוויני, ות. רובינס – ליידי ברוקלהרסט. שלושתם ראו את המחזה באור נכון ונתנו לו משל עצמם מה שלא היה בו. ר'. קלצ'קין משחק את האדיוט־האדיסטוקראטי בשכל דמוקראטי רב והשארז' נראה טבעי והוא מעורר צחוק קומדאי מובהק, קל וטוב; ח. הנדלר רוכשת ל"טוויני" עצמיות מרגע־הופעתה הראשון ושומרת עליה כל הזמן, - הם בשלהם הואי בשלה, ובשיא־הקומיות שבמשחקה מכניסה היא את הנימה הסאטירית בדרך־בבואה; ות. רובינס כובשת את מערכה ד, את הבמה ואת אולם ־הצופים והכול מביטים אל ליידי ברוקלהרסט, ה"קליפה" ממזפבקה האנגלית (זה מקצוע בינלאומי!) בחרדה ובהנאה.
ועם כל אלה, ועם תרגומו של נ. אלתרמן (שלבו לא נמשך, כנראה, אחר המחזה שהיה בידיו) ועם הבימוי הנקי והזהיר – זהיר יותר מדי (מה הפחד הזה? מכירה אחת שלי אמרה לי בין־כך־ובין־כך שאין אלה אנגלים... מכיריה היו בלונדון והיא יודעת!) – של אברהם ברץ, אי־אפשר היה לשבת בנחת כל זמן ההצגה אילולא מראה־הבמה ודמויותיה, מעשי ידי הציירת ג'ניה ברגר (ב"הוצאה־לפועל" כתובים שני שמות: ב. קדרי ונ. כץ והמוציאים־לפועל ראויים לשבח מיוחד – התפאורות משובחות).
ג'ניה ברגר המוסיפה לידיעת־הבמה שלה חן אסתיטי מיוחד, וגם הפרוע יש בו סדר ויופי של אמנות, גילתה כאן חוש־הומור בצבעים והרגישה את יסוד הקומדיה ושיחה את עין הצופה, בעיקר במערכות ב' וג'.
ובסיום מופיעה שוב ומטרידה ההתחלה, - ש"צימוקה" גנוב ממתרגם המחזה (משי שלו לבעלת ה"'צימוק'"):
דרמטורגן אנגלי כתב את המחזה, - למה לא?
"הבימה" הציגה אותו, - למה כן?
"המשרת והלורד" - ד"ר אמיל פוירשטיין - הצופה - 17.1.1947
אילנות גדולים של הספרות האנגלית החדשה צמחו על קרקע זרה. הנרי ג'מס נולד בניו־יורק שבמדינת אבלני, ג'אורג' ברנארד שאו ואוסקאר וויילד נולדו בדאבלין שבאירלאנד, יוסף היליר פיאר בלוק נולד בסט. קלו בפרברי פאריס, ג'מס ג'וייס בא מדאבלין אף הוא, יוסף קונרד נולד אפילו במקום חשוד מאד־מאד הנקרא ברדיטשב ושמו המלא – שומו שמים – יוסף קונרד קורזניאובקי! סופרים אנגלים רבים באים מאמריקה, מצרפת, מאפריקה הדרומית, מפולין, מאוסטלאסיה, ומי ידע שגרייס אקווילר, סיר ארתור פיגרו, גלדיס שטרן, לואי גולדינג פיליפ גדליה, גילברט ופמלה פראנקו ואחרים רבים יהודים הם, מחוץ לבנימין ד'ישראלי, ישראלי זנגביל, משה ועמנואל מנדס, ל. גולדסמית, יצחק גומפרץ, דוד לוי, נעמי יעקב, נומרן גינסבורי, ה. פ. רובינשטיין, ווילי גולדמאן ואחרים ששמם מעיד על יהדותם, או יותר נכון על מוצאם היהודי.
בין הפולשים לספרות אנגלית גם סקוטים רבים: יום, אדם סמית, סמולט, בוסוול, בורנס, יוז, סקוט קארלייל, מקוליי, ד"ר ג'ין ברוין, וויליאם בלק. "אתם הסקוטים מהווים תערובת של המעשה והרגש והנכם מתחמקים מידי ב"כל אשה יודעת זאת" לברי. אחר רוברט האנגלי כשמק הבריכות" אומרת אחת הדמויות בורנס וסיר וואלטר הגדול, בא ר. ל. סטיבנסון ואחר סטיבנסון בא עתונאי סקוטי, שקט, חיוור, נחבא אל הכלים שבא ללונדון בשנת השלושים לחייו בהיותו אלמוני ממש. שמו היה ג'מס מתיו בּארי.
*
הוא נולד במאי 1860 בנקודה נידחת של מחוז נידח ובהיותו עני מרוד קישט את סביבתו היבשה הדלה בפרי דמיונו. בן שתים־עשרה – לכתיבה. בן שמונה עשרה – לפני כניסתו לאוניברסיטת אדניבורג הציע רומאן שלם וגמור למו"ל. הלה החזיר את כתב־היד ודיבר במכתבו על המחבר כעל "גברת פקחית" שתכתוב בוודאי יצירה מוצלחת הרבה יותר... ג'מס מתיו נעלב, פנה עורף לספרות, ומכיון שיצר הכתיבה לא הרפה ממנו התחיל לכתוב מאמרים ראשיים באחד העתונים. הוא מתקיף כמובן את מבצר העתונות – פליט סטריט ופרדריק גרונווד עורך ה"סט. ג'מס גאזט" מוצא ענין ברשימות הצעעיר ומבקש ממנו שיכתוב על חיי סקוטיה. הרשימות המילודראמטיות נאספות בספרים ו"הכומר הקטן" מביא למחברו את ההצלחה הראשונה הגדולה, ומאז כבש לו הסופר הסקוטי שלושה מקומות נכבדים בספרות האנגליתה חדשה כרומאני סטן, כדרראמאטיקון וכמספר לילדים. בשנת 1900 נפסק זרם הרומאנים. אנו נפרדים מן ה"כומר הקטן" גאווין דיסהארט המתגורר אצל אמו, מבקר חולים ומטיף בכנסיה. חסל סדר הסנטימנטאליות: ברי ממשיך ירושת סטינבסון ב"אי המטמון" מחבר סיפורי ילדים שתפסו בינתיים את המקום המכובד ביותר בספרות האנגלית של ימינו. זכורני כיצד התרגשתי בטיולי פעם בגינה היפה ביותר בלונדון מחומר נאצל. סולם נצב ארצה וראשו בקסינגטון גארדנס כשנתקלתי בפסל ברונזה שסימל את אחת הדמויות של ברי, אם כי את הפופולארית ביותר: "פטר פאן". היתואר כדבר הזה – שאלתי את עצמי – פסל לדמות ספרותית? ברי השיג זאת. שנים מספר אחר הופעת ספרו בשנת 1904: רווק זקן המשחק בפני זוג צעיר את תפקיד המלאך הטוב מבלי לגלות את זהותו ומתיידד עם בנם הקטן דוד. סיפורים שונים מתשלבים בדמיון הילד לסיפור־הרפתקות שלם.
*
במרוצת השנים פורש ברי מסיפורי הילדים כפי שפרש מן הרומאנים,שניהם נחלת המאה הי"ט. בשנת 1891 כתב את מחזהו הראשון והקאריירה הספרותית שלו מוכיחה שהדראמה היא היא הקרובה ביותר ללבו. לה שמר אמונים עד יום מותו. עד יצירתו האחרונה בשנת 1936 "דוד הנער" מחזה תנכ"י בו שיחקה אלישבעת ברגנר את התפקיד הראשי.
בין האירי והסקוטי, שאו וברי, מפרידה תהום עמוקה. בכל זאת אביהם הרוחני המשותף הוא איבסן. שניהם האנגלים נלחמים במוסכמות, שאו בריאליזם וברי ברומאנטיקה. באחד ממחזותיו הראשונםי של שאו מנחשים המבקרים את זהות המחבר. אחד המבקרים אומר: "זהו מחזה בלתי משמח בהחלט, יוצא שאין זה פרי עטו של ברי... דומני שהמחזה נכתב בידי שאו"... שאו האירי הוא בינלאומי, ברי הסקוטי הוא אנגלי. שאו מר כלענה, ברי: חיוני. שאו: שכלי, ברי: רגשני. "פטר פאן" קרוב ל"צפור הכחולה" של מטרלינק, מאגי של "כל אשה יודעת זאת" קרובה רחוקה של "קנדידה" לשאו. ברי זוכה להצלחתו הראשונה ב"קוואליטי סטריט" בשנת 1902. כעבור שנה עולה מעלה־מעלה ב"קרייטון המופלא" הרי הוא "המשרת והלורד" שהוצג עכשיו ב"הבימה".
המחזה
בארבע מערכות עולים אנו ויורדים. נודדים מטרקלינו של הלורד לום בלונדון לאי שומם בים השקט, כנראה. משם לצריפו של המושל ושוב לטרקלינו של הלורד. הבעיה המוצגת בכשרון ובחן דנה ביחסי המשרת והלורד. המשנים התנאים את המצב או לאוו? הלורד עורך מדי חודש בחודש מסיבה למשרתיו כדי להדגיש את עקרון המהפכה הצרפתית "כל בני האדם נולדו שווים" תנאי האי־השומם משנים את המצב מכיוון שהאחרון במעלה, המשרת, הופך הראשון במעלה. מתברר שהוא הוא המוכשר ביותר, ואנסט וולי דודנו של הלורד האציל מרביץ אפיגראמות אך קרייטון הופך בתוקף כשרונותיו הטכניים והארגוניים למושל האי. הטיול הזה מן הטרקלין אל הטרקלין דרך האי השומם מעניין ביותר מכיוון שהמחבר מנצל את השינויים להדגמת התנאים המשנים את המצב. המסקנה: משחוזרים התנאים הקודמים בולטים הבדלי המעמד ביתר שאת וחריפות והשוויון אינו לאא אוטופיה בלבד.
43 שנים שעברו עלה מחזה מיום כתיבתו החלישוהו, כמובן, בהרבה, בכל זאת לא פג טעמו, והוא משעשע אותו. מנעים את שהותנו בתיאטרון.
הבימוי והמשחק
המחזה נעים ולא יותר מזה גם הבימוי כך. הוא נקי. קדפני פה ושם. מבליט את הראוי להבלטה ומסיר את האבק שהצטבר בארבע עשרות בשנים. גרעונו העיקרי הוא חוסר קצב. העלילה מתנהלת לאטה, היא זוחלת והבמאי המחונן אברהם ברץ חייב היה לזרז את הקצב במידה רבה. מחוץ לגרעון הניכר הזה עלינו להודות לברץ בעד הצגה נאה ותרבותית מאד במובן התיאטראלי. סיום המערכה השניה מצטיין במיוחד במצב־רוח. עבודת הבמאי ניכרת גם בהופעת התלמידים הרבים של בית הספר הדראמאטי של "הבימה". הבה ונעתיק את כל שמותיהם, אין לדעת איזה מהם יכבוש לעצמו מקום של ממש בעתיד: פ. פרח, ר. גולדין, פ. ליפשיץ, ש. פרידמן, ג. זינגר, ש. סגל, נ. דודית, א. וונדרוב וי. בן משה.
י. ברטונוב, זקן שחקני הבימה והתיאטרון העברי, נושא את המחזה על כתיפיו הרחבות והמוצקות. הוא עיצב את דמותו של הלורד לום בכשרון מבורך בכל הגלגולים מן הטרקלין אל הטרקלין. א. גובינסקה מצויינת בתורת הליידי מרי. היא חזקה בעיקר במערכה השלישית בשובה מן הצייד. ר'. קלצ'קין מגלה דמות קומית רעננה בתורת ארנסט וולי. כל הופעותיו מלוות תשואות צחוק מלבב. חנה הנדלר מדגימה יכולת עיצוב רבה במערכה הראשונה והאחרונה. המבחר מזניחה בשתי המערכות האמצעיות וחבל. תמר רובינס מופיעה רק במערכה האחרונה, אך היא שלטת על הבמה שלטון מלא ומשרטטת בקווים דקים ועדינים את דמות הליידי הזקנה. ש. דאר טובה בתורת התפקיד האפיזודי של אגתה. זאת אפשר לומר על בוגר הסטודיו שהיה כבר לשחקן "הבימה" נ. בוכמן. התפקיד הראשי צריך היה להיות בידי א. קוטאי אך הוא חיוור מאד בשתי המערכות שבאי. בשתי המערכות שבטרקלין חזקה הופעתו יותר, אך עושה תנועות מיותרות בידיו, דבר שאינו מקובל על משרתים אנגלים.
התפאורה של ג'ניה ברגר יפה מאד בטרקלין. לעומת זה אינה מניחה את הדעת באי – אינה משרה שם את מצב הרוח הדרוש.
בסך הכל: מחזה נעים, בנוי יפה במובן הטני הנוגע בבעיה חמורה ביד קלה. בימוי בעל תרבות תיאטרלית, משחק העומד על רמה ניכרת. פייטן מוצג בחן.