את הקומדיה "רוזנים ואביונים" של המחזאי האיטלקי אדוארדו סקרפטה, הנחשב לנציג בולט של התיאטרון הנפולטני, תרגם נתן אלתרמן מעיבודו הצרפתי של ז'אק פאברי. בהצגה השתתפו גם רחל מרכוס, אשתו של אלתרמן, ובתו, תרצה אתר. כמו כן השתתף השחקן עודד קוטלר, אשר נשא לאשה את תרצה אתר בתקופה שבה הועלתה ההצגה "רוזנים ואביונים".
ההצגה הועלתה בתיאטרון "הקאמרי" והבכורה התקיימה ביום 20.6.1960
בימוי: שמואל בונים
תפאורה: אריה נבון
תלבושות – טובה קליינר
מנגינה – גארי ברתיני
"אביונים ורוזנים" - עזרא זוסמן - דבר - 24.6.1960
ה"קאמרי" נשאר נאמן עד הסוף לרוח הקומדיה ברפרטואר השנה לו. (כוונתי למחזות החדשים שהציג השנה): שום יצירה דראמטית לא ראתה אור במתו. אמנם, הוא מצא קהל רב כדי להמשיך בהצלחות של אשתקד, אך הצלחה מתמדת זו גורעת מעוז ההפעלה מכוח הדינאמיות ומיצר ההתמודדות הפורה שבין התיאטרון והקהל: חיי התיאטרון הולכים ונעשים קלים. מחיאות כפיים מזומנות ומובטחות מראש, ושוב התיאטרון אינו מבקש את כבודו ואושרו במסירת עצמו לרשום המסוכנת של הבלתי־צפוי, כשהוא נדרש לכבוש הכל מחדש. לעתים, תוך התנגשות עזה עם אלם הצופים. משום כך אינני רואה בקומדיה־פארסה של סקארפטו סיום מלהיב נפש. גם כאן ההצלחה מובטחת ואני יודע שאין היא נקנית גם במקרה זה בקלות ובהיסח־הדעת. מה שנאמר למעלה, נאמר תוך סקירה כוללת, תוך תחוּשת התיאטרון כיחידה שחייה, יעודה וגורלה עולים בקנה אחד.
במקרה של "אביונים ורוזנים", אין לטעון נגד הצגה נאה זו. ניתנה לנוּ הזדמנות ליהנות מן העברית המתחדשת תמיד של נתן אלתרמן, המביאה עמה ריח העליזות והרעננות – בלצון, בהמצאותיה הנקלטות כה יפה על הבמה. הטבעיות כל כך בפי דוברי לשון טבעית ומחופשת גם יחד כדרך השחקנים במחזה יכולנו להזין את עינינו בתפאורותיו המרהיבות של אריה נבון, מהרכב הצבעוני של היסודות, מטעם ההומור המעודן והחיוני, מפתרונות של שאר רוח לחגיגי, לעושר ולעוני. לדמויות העוני במסכות ובתלבושות של הרוזנים. התפאורות, התלבשות והאיפורים כל אלה הם מלאכת מחשבת ובהצגה מסוג זה הרי חלקם הוא רב, גם בדגש האמנותי שהושם על המקומי והעממי בפרק מסקאראדה זה.
ניתן לנוּ לאהוב את א. חלפי במיטב סגולותיו האמנותיות, האנושיות־האישיות, קבצן ניאופו ליטני, אח לגבור "האדרת" של גוגול, אך שונה ממנוּ בגורלו. הקומיות היא עצובה, כתמיד, אצלו: העינים סוקרות את האולם־העולם בתמהון, ברחמים, שפמו מודבק לא כהלכה וחציו נושר, שערו עשוי בגנדרנות אווילית, תנוּעותיו מעוררות צחוק אך הוא אדם לאמיתו, המשחק, המתחפש, כדי להשביע את רעבונו ואיזה יצר עמוק יותר לחיים אחרים – יצור עלוב ואנושי, קרוב לדמעות ולצחוק יותר מאחרים. יצירו של שחקן ליריקן, למוד חיוך ואהבה, ההופך את הדמיוני לריאלי ביותר – ולהפך. יכולנו לראות איך נצטלל כשרונה של רחל מרכוס ומשמיע נימה אישית. הקבצנת שלה כפרי בשל של החיים החדשים העממיים. בגסותה טמון רוך נשיי ואמהי, משהו איטלקי, תיאטראלי טוב. שוב התיאטראלי־מסקאראדי אינו מוחק בה את צלם האישה־הרעשנית הסנטימנטאלית והאמיצה, המזכירה נשי־העם של ברכט. שני השחקנים שהזכרתי הטביעו חותם אישי בדמוֹיותיהם, גידלו את גיבוריהם מעבר למסגרות הקבוּעות של התפקיד. השאר היוּ בתוך המסגרות האלה. פעלו בהן יפה ומלאוּ אותן בלי רווח פנוּי. מיכאל גור, במנה הגונה של פארסה כפי שנדרש ממנו. רוזנו חצי אידיוט הוּא לפי עדותו המוסמכת של בנו, והחצי הזה שנתן השחקן די בו בהחלט. ד. קידר, נ. כהן, א. גורליצקי, ע. קוטלר, מ. חורגל, י. פוקס, ש. ברנע והנער דגן (אין במנין זה כל כוונה לסדר עדיפויות) עושים את מלאכתם על הצד הטוב – הקומי בעיקר. יש לקדם בברכה את צעדיהן הראשונים על הבמה של מ.סטנדר ות. אתר. בשביל הראשונה אלה הם הצעדים הראשונים גם בכיבוש של לשון חדשה. יש לה כבר איזה בטחון והתמצאות, ואין היא עושה רושם של טירונית לכל דבר. הופעתה מעוררת תקווה. ת. אתר טירונית יותר, ניכרת בה מבוכה קלה והדבר הוא טבעי וסימן טוב הוא. תהא לנוּ עוד הזדמנות לבקר את השתים, ביתר חופש בתפקידים גדולים יותר, בפחות זהירות מפני ההתחלה.
זכוּיותיו של הבמאי שמואל בונים ראויות היו לציון עוד בראשית הביקורת: הוא מסגנן ההצגה, ששיווה לה את הקולוריט, קבע את אופיה בתחום המפתה תמיד, של החיים הנהפכים לעינינו לתיאטרון, הוא מלכות ההתחפשוּיות שיש לה גם תכלית סוציאלית – לשבור את רעבם של הרעבים. לא רק לשעשועים אלא ללחם, ובכן סכום כל הפרטים הללוּ צריך היה להעניק הנאה שלימה, ללא כל רתיעה ומחשבה צדדית.
אך הייתי משקר לעצמי, אילו הצבעתי עליה כעל הרגשתי הכללית בערב זה. אני מודע שעל אף כל ההצלחות שמניתי, עמדתי בפני איזה סירוב פנימי ליהנות הנאה מלאה, מן ההצגה, בלי כל סייג, תוך שיכחה טובה. איני יודע אל נכון את הסיבות לאי־סיפוק אישי זה, לקוצר רוח זה, הדומה לזה, הפוקד אותנוּ בקריאה לעתים. לדפדף כמה דפים בספר כדי לסיימו במהרה, מתוך ידיעה מראש את תכנו וסגנונו. שנים־שלושה הסברים אובייקטיביים מנסה אני להעלות כאן. המערכה הראשונה, שהיא המקורית שבמחזה, ניאופוליטנית ביותר, נתמשכה יותר מן הצורך והטון הכללי שלה היה מטעה משהוּ. העוני היה תיאטרלי ויפה כדי להשפיע באמתו. אדוארדו דה פיליפו, ממחדשי התיאטרון הניאופוליטאני מספר, שמקסים גורקי בהיותו תושב טוראנטו, ביקר בהצגת "הקבצנים והרוזנים", ישב באולם שהיה דומה, לדבריו של פיליפו, לאצטדיון בשעת התחרות מגרה. "הקהל ליווה בהלצה ובצחוק רם כל דיבור של השחקנים, אך גורקי ישב ללא חיוך". מידה רוסית אוֹלי, אך הוא נרגש מהדרמטיות שמאחורי ההמולה הקומית שעל הבמה. משהוֹ כזה היינו רוצים לחוּש גם אנחנו, נדרש כאן אותו ה"ואֶריזם" האיטלקי, הישן, או הניאו־ריאליזם של ימינו. שתי המערכות הנותרות מתפתחות בנוסח ידוע של קומדיה המרבה בסיבּוּכים כדי אחר כך להתירם דרך של "האֶפי אֶנד". כאן המחבר האיטלקי מושפע מקומדיה־פארסה צרפתית של לביש והמעבד הצרפתי אוּלי הוסיף מצרפתיוּתו הוא. אמנם הקומדיה הצרפתית־המולירית התפתחה בהשפעתו של תיאטרון הקומדיה האיטלקית והשחקנים האיטלקיים. מאסקאראדה זו מתארכת ומאבדת לפעמים את קצבה, את רעננותה העממית הגסה משהו. אלה הם כפי שאמרתי שנים שלושה הסברים לרתיעה, לסירובי ליהנות מן ההצגה הנאה שלימה. אני זוקף זאת על חשבון התיאטרון, שלא יכול היה לכבוש אותי לשמחה. אך אני ראיתי שהוא יכול לעשות זאת לרבים.
"רוזנים ואביונים" - א.בן־מאיר - חרות - 24.6.1960
קומדיה בשלוש מערכות מאת אדוארדו סקארפטה בעיבודו של ז'אק פאברי; עברית – נתן אלתרמן; בימוי – שמואל בונים; תלבושות – טובה קליינר; מנגינה – גארי ברתיני.
הרוזנים והאביונים בהצגה החדשה של קמרי הם נפוליטאנים משפל המדרגה, הרעבים ללחם ומיטב חלומותיהם נסובים על אוכל – הרבה אוכל, אילפסים מלאים מקרוני וספגטי.
מחבר הקומדיה אדוארדו סקארפטה היה שחקן קרוב ברוחו לקומדיה דל־ארטה ודבר זה אף ניכר במחזהו, שלמען האמת הוא יותר פארסה מאשר קומדיה. על כל פנים, כך מוצג המחזה על־ידי הבמאי שמואל בונים. ואין רע בדבר, שכן מטרת המחבר והמעביד גם יחד היא לבדח את הצופים על רקע של הוי נפוליטנאי עממי. אולם בעוד, שהאוירה הנפוליטאנית נשמרת תודות לתירגומו המבריק של נתן אלתרמן ולתפאורת הנאה של אריה נבון, הרי הבימוי חסר אחידות. במערכה הראשונה דרמה לפנינו – דרמה של שתי משפחות עניות, המצטופפות בחדר אחד ושתיהן רעבות ללחם, פשוטו כמשמעו. שני אבות המשפחות חוזרים הביתה מבלי שהצליחו להרויח אפילו לירטה אחת במשך היום ואילו הבת, שכבר הגיעה לפרקה, חוזרת ותובעת אוכל בהכריזה בקול: אני רעבה. והנה חל מיפנה מפתיע מי הרעב ממלאים את כרסם כשהם לבושים כ"רוזנים". דבר זה מתרחש במחצית השניה של ההצגה, שבה מצב אבסורדי רודף מצב אבסורדי ורעמי הצחוק מתגלגלים באולם.
שני חלקי ההצגה אינם מתחברים איפוא לשלמות אורגאנית אחת, וזהו ליקויו הרציני של הבימוי. אולם הסיום הטוב מחפה על פגם זה והצופה יוצא מן ההצגה משועשע. וליותר מזה אין שואפת ההצגה.
***
נתן אלתרמן יצר מעין עגה נפוליטנית־עברית קלילה וגמישה, המוסיפה נופך לקולוריט המיוחד של ההצגה, ואילו אריה נבון שופע אמצאות והתפאורה שלו, הנטורליסטית במחצית הראשונה של ההצגה והמסוגננת בצורה אבסורדית במחצית השניה והנעימה בתמונת הגן האחרונה, משמשת מסגרת נאה להצגה כולה.
לאברהם חלפי נמצא סוף סוף תפקיד מתאים לו. הוא מגלם את השלומיאל פליצ'ה שבאיפורו הוא דומה קצת לצ'פלין. הוא טוב ומשחקו עיקבי בכל המצבים – כלומר הוא קומדיאנטי ברוח הקומדיה דל־ארטה. רחל מרכוס בדמות קונצ'טה היא עממית באופן דיבורה, בתנועותיה ואף בטמפרמנט שלה. טובה גם דבורה קידר בעיצוב דמות המרשעת לואיזלה. אליהם יש לצרף את נתן כוגן, הנכנס למסלול בלשון "רוזן". רשימתנו זו לא שלמה תהיה אם לא נצרף גם את מיכאל גור שגם הואממלא הפעם תפקיד הראוי לו מבחינת הטמפרמנט השחקני שלו.
אילי גורליצקי ועודד קוטלר מעצבים באלגנטיות בנים טובים. יתר התפקידים הם אפיזודיים.
בין המבצעים גם שתי שחקניות צעירות, המופיעות לראשונה על הבמה: מרגלית סטנדר ותירצה אתר. לשתיהן הופעה נעימה, אך משחקן אנמי מאד.
"רוזנים ואביונים" - אהרן דולב - מעריב - 26.6.1960
עכשיו יש גם לתיאטרון הקאמרי מחזה "קייצי". אני מקוה שגם הקאמרי מאושר. קוראים לו "רוזנים ואביונים". וראשית דבר – יש להבהיר כאן שתי נקודות: (א) כי אין זה נכון שמשהו אוילי מזה – עוד לא ראינו; (ב) כי מוגזם בהחלט לומר שלבורלסקה המטופשת הזאת – אין בכלל שום משמעות. יש: הנה, שוב נתנת לנו ההזדמנות להיווכח במו עיננו כי אצלנו המלפפונים אינם גדלים רק בגנה. תנו לו לתיאטרון הישראלי את "העונה" המתאימה ויצמיח אף הוא מלפפונים כלבבכם.
קודם כל – כלומר, טרם שהתנפח הנגע הזה עד לממדים מדאיגים – חובה עלינו להזהיר כי אין להתייחס בשום מידה של רצינות אל הקשר המדומה הזה בין התיאטרון־האמנותי לבין עונות־השנה – שהמציא לו התיאטרון הישראלי, מי־יודע־לאיזה צורך: אין אנו מכירים, עונה ישראלית כלשהי שמוצרו הנאפולטיני המעובד־פעמיים (איזו טרחה מיותרת!) של אדוארדו סקארפטה עשוי להלום את צרכיה.
התגובה הבריאה ביותר שקלטה אוזנינו, הופטרה מאחורינו, כלאחר יד, מיד עם רדתו של המסך האחרון. גברת אחת – שדווקא צחקה ובקול רועם למדי, אמרה לבן לווייתה, ש"כבר לא נשאר לה שום דבר בראש". לא נעים לומר שלנו דווקא "נשאר" משהו מן הערב הזה: טעם רע בפה. שכן, אביונים הם אביונים ורוזנים רוזנים המה, וכל תחפושות ההדר ומחלצות הפאר לא יעזרו לראשונים לטשטש את המוניות מוצאם, ואם זהו מוסר ההשכל העמוק שלמענו נהפכה במה תל־אביבית לזירת קרקס, נפוליטנית – זוהי כבר תופעה מסולפת הגובלת בבלבול גמור.
למה לא שלום־עליכם
נניח לרגע שבמקום להעלות את השדפון הארכיאולוגי המצחיק (נורא) הזה, ממשכנות העוני המעופשים של נאפולי בשלהי המאה שעברה – היתה הנהלתו האמנותית של התיאטרון מואילה לעיין – ותמחל לנו מראש על טרחתה – באוצרות אמיתיים של פולקלור מומחז: בצוואתו של אחד שלום־עליכם, דרך משל. ההיה נגרע בשל כך, אפילו קמצוץ מכבודה האמנותי?
נהפוך הוא. שאילו עשו כן ומסרו לידו של נתן אלתרמן – שהוא מעין של חידודי־השראה, של ברק ושנינות עסיסית (מעין מבוזבז כאן לריק): שאילו מסרו לידיו קומדיה עממית, אמנם: על טהרת הדיאלקט ה"כתריאלי" במקומה של מסקארדה ריקה עם אימיטאציות נפוליטאניות, בוודאי היה לאל ידם להגיש לנו "מנחת־קיץ" מכובדת פי כמה וכמה: אולי בלי היסוד הכפוי שנלקחת כך במשיכה מאצל הקומדיה דל־ארטה; אך עם בלויי סחבות למכביר, ועם אביונים עלובי־נפש ורוזנים גרוטסקיים, ומעל לכל, עם אותו הממד האחד שבהיעדרו מוטלת לפנינו הפארסה המדולדלת של סקארפטה כקליפה ריקה וההצגה כולה – כטעות אבסורדית: מימד־ההשראה של סאטיריקון עממי ורושם אופי מזהיר בעל שיעור קומה.
אך כאלה הם נפתוליו של הגיון מעוקם: לנו נותנים אחד סקארפטה, בעיבודו העברי של אלתרמן, שעיבד מן הצרפתית של פאברי.
שלש שעות של כיעור
אריה נבון צייר הפעם כמות פנטסטית של אביזרים ובני־אביזרים: שעשו רושם מפוזר לגמרי. אמנם הספיקו כדי מילוי חלל הבמה מיטלטלים חדשים לבקרים, לכל אחת משלוש המערכות, אך אף באחת מהן לא נצטרפו לקומפוזיציה אחידה, או תמונה שלמה כלשהי. גם מלתחת הסחבות הבלויות ותחפושות האצולה הגרוטסקיות משל טובה קליינר – מכוערות עד אימה. ועם שזהו קיטש לענין וסרות־טעם מכוונת – שלוש שעות של כיעור "מתוכנן" שכזה, הן הרבה מעל לכושר סבילותי.
חפצים היינו להאמין כי במאי ההצגה, שמואל בונים, מצא במחזה יותר ממה שנראה לעינינו בהצגה. מה שבכל זאת ראינו – הסתכם בנסיון מענין, אף נועז למדי (מצד הבמאי) לשזור את קולוריט הסביבה הנידונה אל הסיטואציה הבימתית שלו, אף שהסיטואציה כאן קיימת בדרגה תיאטרלית נמוכה ביותר מר בונים אף טיפל בשחקניו, מתוך טרחה רבה שעקבותיה לא נטשטשו – ברצותו ליצור את אשליית הדיאלקט הנאפוליטאני – הניב וג'סטה ונגינת־היגוי. תיאטרון הדיאלקט הנאפוליטאני הוא אסכולה מסורתית שלמה, הווה אומר: הופעת שחקניו של מר בונים לא יכלה להצטמצם אלא במאמצי־חיקוי, (העולים יפה אצל רחל מרכוס בלבד, והמסרבלים את קצב ההגצה בתנוחות כבדות וממושכות, בולמים את שטחף המשחק והדיאלוג. יוצרים מובלעות "מתות", לא מעטות, בהצגה שחייה הממשיים מצומקים גם בלאו הכי.
אף בנסיבות מצערות אלה, יש לפרוע חוב־של־כבוד המגיע לאברהם חלפי, משום שהוא מוקיון נפלא ואמיתי, עם יותר מקורטוב של תוגה; ונשמה יתרה שעיניים זעירות ועצובות משמשות לה מוליך נאמן. חלפי הוא מוקיון מעודן המסוגל לצחוק מבעד לדמעות או לבכות בשפתיים שוחקות. הוא נמצא בין אביוני ההצגה הזאת – וזוהי כבר נקודה אחת לטובתה.
צריך עוד להזכיר את רחל מרכוס, שחקנית פארסה מובהקת, בחום אישיותה, בריתמוס מזגה, ביכולתה המצויינת לשרטט אופי בקוים עבים, שבכל זאת מצטרפים יחדיו למשהו דק ומענג. גם הגברת מרכוס נמנית עם אביוני ההצגה. וזוהי כבר נקודה שניה – לטובתה.
חוששני שזה – הכל.