את המחזה "כובע הקש האיטלקי" מאת אז'ן לביש (1815-1888) תרגם נתן אלתרמן מצרפתית.
ההצגה עלתה בתיאטרון הקאמרי והצגת בכורה התקיימה ב- 22.11.1955
תקציר העלילה
סיפור המסגרת נפרש על פני יום אחד מבוקר עד ערב ונפתח בהופעתם של אשה צעירה (ונשואה) ומאהבה, קצין התותחנים נונקורט, אצל פדינאר, בעל-עגלה צעיר הנערך לקראת חתונתו העתידה להתרחש בערבו של אותו יום. הקצין הזועם והאלים תובע מפדינאר כובע קש חדש, כיוון שסוסו אכל את כובעה של האשה, אותו תלה הקצין על עץ שעה שתינה עמה אהבים. האשה לא תוכל לחזור לבעלה ללא הכובע. במקביל מגיעים למקום גם כלתו של פדינאר יחד עם אביה ועשרים בני משפחה מן הכפר.
בהמשך המחזה מנהלים פדינאר ובני משפחת הכלה מרדף קדחתני ומטורף בחיפוש אחר כובע כדי לסיים את העניין ולהגיע בשלום לחתונה.
"כובע הקש האיטלקי" ב"קאמרי" - עזריה רפופורט - מעריב - 24.11.1955
זה מכבר לא צחקו בפה מלא רבים כל כך כפי שיצחקו בחדשים הקרובים אלפי הצופים שינהרו לראות את "המסמר" החדש של ה"קמארי", את "כובע הקש האיטלקי". בעצם מצחיקה למדי העובדה שמישהו יוצא אל הרחוב, בעיצומו של חורף גשום (או שמישהו יוצא עם הצגה כזאת בעצם עונת החורף הרצינית) בכובע קש. מה עוד שהמדובר בכובע קש, מוקשקש, משומש ומטופש, המבוקש על ידי ברנש ההופך בלש שאינו יודע חשש, הממהר בעצם תחילתו של "ירח הדבש", למצוא... "כובע קש" מקושקש, משומש ומטופש וחוזר חלילה...
אך הפארסה, הקומדיה הקלוש קשקשה והריקנית שעלילתה מספקת בקושי למערכון עליו מאת המחבר הצרפתי לאביש, זכתה ונמצא לה גואל ב"קמאיר". יוסף מילוא נטל את כובע הקש שיצא כבר מזמן מן ה"מודה", ניער מעליו את אבק החכמות המשומשות, הפכו למגבעת בעלת צורה ומצב־רוח, צייץ אותה בפרחי אמנון־ותמר. ושי אופיר, עיטר אותה בקשורי דמויות עליזות שצייר משה מוקדי וצלילים שכתב כנוח עליו רוח השובבות פרנק פלג – והלבישה לראש ה"קאמרי".
הכובע העליז הולם את ראש מבצעיו. השטויות הגדולות ביותר מעוררות, בתרגומו הקליל והמצטחק של נתן אלתרמן, גלי צחוק באולם. הקצב זה "וודבילי" המובהק שנתן מילוא להצגה, מבטיח התגברות בקלות על מיחושי הזיקנה של מרבית הסיטואציות. וחנו של שי אופיר עושה את השאר. שי אופיר אינו פוסח אף על "פאטנט" אחד, כדי להצחיק את הצופה. ואם הוא עצמו אינו עושה את "הכל" על הבמה בעצמו, מטיל מילוא "משימה" זאת על חנן סימטאי, הנחמד מאד כווזינה. אך כאמור – הכל טפשי אך הכל הבריק, הכל משעשע. משעשעים מאד בן־זאב כאב הכפרי המבקש להשיא את בתו ולשמור על כבודה בעת ובעונה אחת, אברהם חלפי, כדודן והמאוהב והמסור, ניסן יתיר בטארדיבו, זאב ברלינסקי כבופרטוי, זהרירה חריפאי ב"כלה המתרוצצת", הלן, חמודה ביותר היתה זהבה הס, כמשרת וירג'יני ויעקב בן־סירא כסמל הצרפתי, כמו הרבים־רבים הממלאים תפקידים שונים ומשונים ניצל באופן מקסימלי כל רגע שניתן להיות על הבמה.
הוסיפו על אלה את אורחי החתונה המנומרים, את הרקדניות הקלילות והגמישות שביצעו את הקן־קן ב"עליצות פאריסאית" מובהקת, את הרקדן הספרדי (שלמה בכר), את הזמרים הממושמעים ואת הזתמורת הקטנה אך הקולנית – וידעתם מה צפוי לכם בלכתכם לראות בתיאטרון ה"קאמרי" את "כובע הקש האיטלקי".
"כובע הקש האיטלקי" - חרות - 2.12.1955
קומדיה מוסיקאלית מאת א. לאביש ומ. מישל. עברית – נתן אלתרמן. ההצגה – יוסף מילוא. הצייר – משה מוקדי. המוסיקה – פ. פלג.
אם ראויה עתה השעה להצגה, שכל כולה היא שעשוע ובידור בלבד ושום דבר יותר מזה – זהו ענין לחוד. יתכן, שדווקא בימי חרדה אלה יש להסיח מעט את הדעת ולההנות משעתיים ומחצה של צחוק למראה מצבים אבסורדיים שאין מטרתם אלא להרבות את העליצות בכל מחיר.
על כל פנים, הקומדיה המוסיקלית של המחבר הצרפתי א. לאביש, שחי במאה שעברה, מאריכה ימים וחוזרים ומציגים אותה בארצות שונות עד היום. התיאטרון הקאמרי בחר עתה בקומדיה "כובע הקש האיטלקי" ויוסף מילוא גייס את מלוא יכולתו הבמאית ואת דמיונו ויכשף לנו על הבמה הצגה, השובה את העין בפארה ובתנופתה ההומוריסטית, אם אפשר לומר כך.
סיפור המעשה של הקומדיה הנהו תפל בהחלט, שכן כבר הדגשנו, כי המטרה היחידה בה היא להצחיק ולשעשע על ידי אבסורדים וגוזמאות. מעשה בסוס, שאכל מגבעת מקש איטלקי, שהיתה תלויה על עץ. עם הרמת המסך מופיעה גברת עם קצין, שאתו התבודדה ביער, ודורשת מאת בעל המרכבה, שימציא לה מגבעת אחרת, משום שבלעדיה אינני יכולה לשוב הביתה ולהיראות לפני בעלה. ובכן, מתחיל בעל המרכבה, שהנהו חתן העומד באותו יום להתחתן, לחפש אחרי מגבעת, כשהכלה, אביה וקרובי המשפחה שלה – כולם אנשי כפר פשוטים, גננים ומשתלנים – רצים אחריו, כדי שיביא אותם למשרד רישום הנשואין.
שי אופיר מופיע בדמות החתן, המחפש כובע קש איטלקי, והוא מאחד במשחקו פנטומימה והומור. הסצינות ההמוניות, וכאלה יש הרבה בהצגה, הן המוצלחות ביותר. אמנם הבמאי חוזר פעמים אחדות על התחבולה של יריעות נעות, הממחישות את ריצת אורחי החתונה אחר החתן דרך רחובות פריז, אך תמונות אלו יש בהן תמיד מן המבדח. היריעות וכן התפאורה הן מעשה ידיו של הצייר מוקדי והן ממלאות תפקיד חשוב בהצגה, כמו המסיקה העליזה וההומוריסטית של פ. פלג.
בהצגה משתתפים למעלה מארבעים איש, בכלל זה גם באלט קטן, ומן הנמנע לעמוד על חלקם של שחקנים בודדים. נציין רק, כי מרדכי בן־זאב היה אבי כלה מבדח, חנן סימטאי שיחק כהלכה את הדוד החדש ואברהם חלפי היה הדודן הקרתני הטיפוסי. הצטיינו גם אביבה גור כבעלת המגבעת, נתן כוגן – הקצין האפריקאי, זאב ברלינסקי, הבעל המרומה של בעלת המגבעת, נתן יתיר- פנקסן זקן, ויעקב בן־סירא כסמל של משמר הלילה.
התפרקות ללא גבול נטולת מאמץ מחשב חי כלשהו – זוהי מטרת הקומדיה, שההצגה משיגה אותה במלואה.
"כובע הקש" ב"קאמרי" - ד"ר א. פוירשטין - הצופה - 25.11.1955
קומדיה מוסיקאלית מאת א. לאביש ומ. מישל, עברית: נתן אלתרמןף בימוי: יוסף מילוא, התפאורה: משה מוקדי, המוסיקה: פרוק פלג.
רוח צרפת משתקפת על הבמה בשלל צבעיה־גווניה ומתגבשת בארבע צורות בעיקר: הטרגדיה, המחזה הסוציאלי ,הקומדיה וסוג רביעי האופייני ביותר בשביל צרפת כל כך עד אשר השם הצרפתי הושאל על ידי כל השפות: ,וודוויל". אם נחפש שם אחר להדגשת הצורה הקלה ביותר של קומדיה נתקל שוב בבטוי צרפתי: "פארסה", שאף הוא הפך נחלת כל השפות. במשותף לשני הסוגים הדראמטיים־התיאטראליים האלה – הצחוק. הקומדיה מבוססת אמנם על חולשות אופי, אך כל האמצעים בהם משתמשת להשגת מטרתה, כשרים. השמות הצרפתים שהפכו נחלת כל השפות "וודוויל" ו"פארסה" מוכיחים את עליונותה של צרפת בשטח הקומדיה הקלה, ואמנם שלטת הספרות הצפתית בשטח זה מאות בשנים. אין קץ לשורה של סופרים צרפתים שבססו את שלטון שפתם וספרותם בקומדיה הקלה. על אלה נמנה אחד המצווינם שבהם אוג'ן לאביש, איש המאה התשע עשרה אשר היה פורה באופן יוצא מן הכלל וכתב למעלה ממאה וחמשים קומדיות. שתי המפורסמות בקומדיות הללו "כובע הקש האיטלקי" שהצגת הבכורה שלה נערכה עוד ב 1849 ו"מסעותיו של מר פרישמן" שעל אף גילן המופלג מוצגות עד היום על רוב במות תבל.
העלילה אינה חשובה כאן, - העיקר – הבצוע. ה"תיאטרון הקמארי" יכול לזקוף לזכותו הצגה נחמדה באופן יוצא מן הכלל. הבמאי יוסף מילוא יודע למלא את הבמה שלו רוח חיים. אין אף רגע "מת" על הבמה. דמיונו של הבמאי פועל ומפעיל הוא יוצר מעין מערבולת תיאטראלית הסוחבת אותנו עמה. ההגיון חדל מלשלוט ואת מקומו תופס הצחוק המשחרר. אין קץ להמצאות הבמאי, הצייר ואפילו המוסיקה מצטרפת אליהם ליצירת מצב רוח קליל. כפי שהבמאי לא חס על עמל וטרחה, הוא לא חס גם על השקעות, על גיוס כוחות אדם, על תלבושות. קבוצה של חמשה רקדנים נוספה, הוסיפו סצינות קומיות שלא מלים המעוררת גלי צחוק. אפילו האולם שופץ בהשקעה של שלושים אלף לירות, נרכש מסך קטיפה נהדר חדש, מכונת פרוייקציה של הומור שהתיאטרון מעניק לנו ועוד. זו היא אסיפה נחמדה כמה שעות של בדיחת הדעת.
המשחק אינו עומד על רמה גבוהה, לא הרמה האמנותית הגבוהה העיקר אך הוא ממלא את דרישות ההצגה כאן, אלא הצחוק ואותו משיג כל אחד ממשתתפי ההצגה בדרך שלו. שי אופיר, המגלם את התפקיד הראשי איננו שחקן, אלא אמן הפנטומימה ואת החסר לו בשטח המשחק הוא ממלא בכשרונו המבורך בשטח המימיקה והתנועה. מרדכי בן זאב מגלם טיפוס קומי בכשרון רב, זאב ברלינסקי מעורר גלי צחוק, חנן סמטאי מביא עמו נסיון רב משטח ה"פוסה" על הבמה הגרמנית. ניסן יתיר מפליא לעשות בהופעתו הראשונה למרות מעט המלים העומדות לרשותו. אברהם חלפי קומי מאד אם כי אין לו כל טקסט כמעט. שש השחקניות זהרירה חריפאי, אביבה גור, זהבה הס, אסתר גרינברג ודבורה קידר ומרים נבו עושות כמיטב יכולתן להסתגל למסגרת הקלילה של ההצגה. יש להזכיר עוד שורה ארוכה של "נצבים" הממלאים גם תפקיד מקהלה, תלבושתו ואיפורו של כל אחד עובד בהקפדה בלתי רגילה והכל מכוון לגבי האפקט הקומי.
תרגומו של נתן אלתרמן טוב מאד, אם כי לא עשיר כל כך בהברקות לשוניות כפי שאנו רגלים אצלו. התפארה של משה מוקדי מהווה מסגרת עליזה של המאורעות המתרחשים על הבמה. שנויי המקום מבוצעים בקלות. פרנק פלג נתן לנו כמה מלודיות נעימות מאד.
ארבעה משוררים משובבים את הנפש - נחמן בן־עמי - על המשמר - 25.11.1955
"כובע־הקש האיטלקי", מאת א. לאביש ומ. מישל, ב"תיאטרון הקאמרי". עברית: נתן אלתרמן. – ההצגה: יוסף מילוא. התפארה: משה מוקדי. – המוזיקה: פראנק פלג. –
ארבעה משוררים עשו יד אחת: משורר זמר המילים, משורר זמר המנגינה, משורר זמר הצבעים ומשורר זרמת הבימה. הם הוציאו מגנזי־הנסתרות חזיון ישן־אף־מיושן, וחסו בו מכוח שירתם, העניקו לקהל־הצופים ערב שבוה וא מתהנה בהנאה מילוא־חופניים ו... העלו זו הפעם הראשונה קומדיה מוזיקלית ראויה־לשמה על הבמה העברית.
יש מיד להעיר ולהביע צער, על שכוחות מעולים אלה לא ניסו כוחם ולא העלו קומדיה מוזיקאלית ישראלית. אבל אנו מברכים ברכת "שהחיינו" גם על הקומדיה המוזיקאלית בישראל, ורואים בה שטר־חובה, שהיוצרים חייבים ועתידים לפרוע אותו.
*
אוֹיז'ן לאַבּיש, מחבר "כובע־הקש האיטלקי" הוא מגדולי המחזאים ההומוריסטיים של צרפת במאה שעברה. ראשית עלייתו במחצית הראשונה של המאה, כשאר הפאַרסה הצרפתית נהיתה שדופה ותפלה, והוא בא והפיח בה רוח־חיים חדשה. שיא פעולתו במחצית השניה של המאה. בקרב בני־זמנו הנלהבים היו שהשווּ אותו עם מוֹלייר. לדעתנו אין להשוואה הזאת על מה לסמוך. כי מוֹלייר הוא משורר של קוֹמיות, עתיר רעיונות ורגשות, דיוקנאי סאטריקן חריף, נביא השכל־הישר בסבכי החברה: ואילו לאביש אינו מחבר קומדיות־של־אופי, אלא בעיקר מחבר קומדיות־של־סיטוּאַציה. קומדיה כזאת עלולה בכל עת לגלוש בנקל לתחום הבוּרלסקה, שמטרתה רק להצחיק. זכותו של לאביש היא, שידע להישמר מסכנה זאת.
ראשית דרכו של לאביש היתה כתיבת מחזות־ווֹדוויל. ה"ווֹדויל" מקורו בשירי־יין צרפתיים (כנראה על שם העמק מניב־הגפנים – וואַל דה וויר). שנהפכו אחרי־כן לחזיונות עממים שבהם השתתף גם קהל הצופים בשירה. ולבסוף – אלה מחזות, שהם רצופים קטעי שירה וריקוד. לאביש נחשב (יחד עם סקריבּ, שהופיע מעט לפניו) לגדול מחזאי־הווֹדוויל הצרפתיים. בעוד שמטרת הווֹדוויל היא רק להצחיק ולשעשע, יצר לאביש בתקופת־חייו המאוחרת יותר גם מחזות שבהם הביע את רעיונותיו הפילוסופיים והחברתיים, שבהם תיאר בקולמוסו הסאטירי־עוקצני את הזעיר־בורגנות – וגם לא איבד ממשוּבת ההוּמוֹר ומשכרון־השעשוע שלו.
"כובע־הקש האיטלקי" הוא אחד המחזות הידועים ביותר שלו, מסוף התקופה הראשונה. הוא נכתב בשיתוף עם מארק מישל (אגב, לאַביש כתב את רוב מחזותיו "בשיתוף" עם אחרים; אולם להגנתו מציינים, שאיש מבין "שותפיו", משיצא לעצמאות, לא עלה לגדולה בגדולתו של לאביש). אף על פי שהדעה הרווחת היא, לשאביש הוא מיוּשן ו"יצא מהאופנה", מחזיק "כובע־הקש" מעמד בעקשנות ואינו יורד מבימות העולם. הוא הועלה בין השאר על בד הקולנוע על־ידי רנה קלייר ועל קרשי התיאטרון – על ידי אורסון וולס. המחזה בנוי על נוסחת הפארסה: הגיבור הראשי רודף ומחפש דבר־מה. כל השאר רודפים בעקבותיו, ואותו חפץ אינו נמצא אלא שעה קלה לפני רדת מסך־הסיום.
זהו מעשה בפאריסאי צעיר, שאץ אל חתנתו, ובדרך אוכל סוסו כובע־קש פלורנטיני יקר של גבירה צעירה, שהיה תלוי על עץ. בשעה שהגבירה היתה מתעלמת עם קצין בחורש הסמוך. בלי הכובע אין הגגברת יכולה לחזור לביתה, והקצין־המאהב מאיים על החתן שיהרוג אותו, אם לא ימציא לו כובע כזה בדיוק.
בינתיים מתאספת כל שיירת החתונה ותובעים מהחתן לבוא אל טקס־הכלולות. החתן רץ לחפש כובע־קש וכל הכבודה אחריו. הוא נכנס לחנות־כובעים, והנה מתברר, שבעלת־החנות היא אהובה משלו, ששישה חודשים קודם לכן הבטיח לשאתה לאשה. הוא הבטיח ו... הבטיח. אחרי מירוץ שובב ושלל אי־הבנות בחנות, נודע לחתן, שכובע כזה מצוי רק אצל הרוזנת שאמפיני. הוא אץ שמה ומחמת אי־הבנה מתקבל שם כטינור איטלקי מפורסם, ועליו להופיע שם ולשיר, כשיחד עמו מופיעה להקת רקדניות בריקוד "קן־קן" עליז. אחרי ייסורים רבים נודע לחתן. שהרוזנת נתנה את הכובע במתנה לדודניתה. החתן, וכל הכבודה הגדולה, אנשים, נשים וטף – בעקבותיו, אל הדודנית. אבל הדודנית בעלת־הכובע איננה בבית: ומסתבר, שבעלה הוא הוא הבעל המרומה של אותה גברת צעירה, המחכה למן הבוקר ועד הערב בדירתו של החתן, בחברת הקצין המאהב – לכובע, כדי שתוכל לחזור הביתה אל בעלה. אך אל ייאוש סוף סוף נמצא כובע. הבוגדנית חוזרת אל בעלה, החתן אל כלתו, ושלוב על פאריס.
באלף ואחד פרטים קטנטנים שב המחבר ללעג את כל החברה כולה את החתן, שהוא בעת ובעונה אחת גם אוהב וגם בוגד: את האצלים, שהם ריקנים ומעמידי־פנים; את אנשי־עיר השדה. על גינוניהם, המבקשים להיראות אנשי־כרך; את הבעל המרוּמה שהוא עצמו אינו נמנע מלצבוט את אחרויה של החדרנית; את הגבירה שהיא בוגדנית, אבל כלפי חוץ כולה צניעות מתחסדת. וכל עושי ההצגה – הבמאי, השחקנים, המתרגם, המלחין והצייר – עושים לחיזוק המגמה הזאת ומוסיפים נופך סאטירי־אנושי חריף לכל ההוּמה־והמהוּמה השובבה הזאת.
*
המתרגם, נתן אלתרמן, עשה מיבצע־וורטוּאוֹז, בהגישו לנו לשון שהיא תשלוֹבת של גלילוּת ומוּבנות, מחוננת בתרבות פנימית ומשובצת בחסד־אמצאה קומי, לשון מבריקה ושוֹבה־אוזן בטקסט ובפזמונים כאחת.
המלחין פראנק פלג, שחיבר את המוזיקה לקטעים המוזיקליים המרובים, מפגין חוש־הומור מוזיקאלי מזהיר ומתורבת, הן בחיבור המוזיקה האינצידנטאלית, ללוויית העלילה, והן בחיבור שירי־יחיד, פזמונים, שירים לצוות קוֹלי וזמרות־מקהלה. הריגוש של מנגינותיו לעולם אינו סנטימנטאלי, אלא נוטה לצד הסאטירי; המיקצב – מתמיד וסוחף, אך לעולם לא משעמם. גם מבחינה מילוֹדית וגם מבחינה תזמורתית לפנינו שילוב משובח של ישן (מס למחזה ולעלילתו, בני המאה שעברה) עם חדש (מס לאוזנו של הצופה בימינו). אין ספק, שראויה מוזיקה זאת שתעובד ותופץ בתקליטים. יש לציין, כי הצוות הקטן של ארבעה מנגנים (בניצוח הפסנתרן קורט ניטקביץ) מצליח לעשות "רעש" – במבן הטוב – של תזמורת שלמה. ומשמש צד־שכנגד הולם לעשות השחקנים, הרקדנים והזמרים שמסתובבים בעת ובעונה אחת על הבמה.
הצייר משה מוקדי בנה בשביל הקומדיה־של־סיטוּאַציה במה עם שלל אפשרויות "סיטוּאציוניות", מרחב־מחייה לעלילה רבת־שחקנים, שעל כולו פרוש קסם של צבעוניות, אם במשובח ואם בהדר, אם באינטרייר ואם בתמונת־רחוב. אולם דומני, שזכותו הגדולה ביותר היא בכך שנתן פנים – במשמעות רחבה – לדמויות הרבות המהלכות על הבמה (מהם רבים זמרים ורקדנים, ולא שמחקנים), שלכולם פרצוף ודמות, שיש בהם גם משום תוכן. תהלוכת הדמויות, שהבמאי מעביר אותה לנגד עינינו, היא ממש כתהלוכה של דמויות שיצאו מאלבום של דומייה – קאריקאטורות חיות, חריפות, בעלות משמעות אנושית עמוקה ורושם אסטטי עז.
*
במחזה זה, שאיננו מחזה־של־אופי לא ניתן כמעט לשחקנים ליצור "דמויות". הצופה, היוצא מהתיאטרון אחרי ההצגה, זוכר "את כולם", כצוות שידע להשתובב בהארמוניה, שידע ליפול ולקום ולרקוד ולשיר ולהציג "מספרים".
ראש וראשון למציגי ה"מספרים" היה שי אופיר, בתפקיד החתן. הוא היה כולו חן וגמישות: הוא רק ברגליו, בידיו, במקלו, בכובעו, בעיניו, בשפתיו; והוא דיבר בשרירי־פניו ובקצות־אצבעותיו ובכיפוף־ברכיו. הוא עמד במרכז ההצגה וכמה מהופעותיו – כגון קטע הזימרה "האיטלקית" הפנטומימה – אינן נשכחות. מיבצעיו מלאי־החן־והקלילות זכו בצדק לגלים של תשואות מידי הקהל. הופעתו והצלחתו משמים הוכחה חיה לכך, מה חשובה לכל שחקן ידיעה כלשהי בשטח הריקוד והפאנטומימה.
עזר־כנגדו נאמנה – מקבילה ומנוגדת לו – שימשה זהרירה חריפאי, בתור כלה, שהציגה בת־כפר מטומטמת וקשוחה להפליא. מרדכי בן־זאב, בתור חותן, גילם דמות נאמנה על דרך הסאטירה ושימש גם בעלה וגם במשחקו "קטר", שגרר אחריו את הכבודה הגדולה. חנן סימטאי בתור דוד הכלה, נתן כוגן בתור הקצין־המאהב, אביבה גור בתור האשה הבוגדנית, ואסתר גרינברג בתורת בעלת חנות־הכובעים – מילאו כהלכה את המשימות שהוטלו עליהם. ניסן יתיר התבלט בתפקיד מנהל־הפנקסים הזקן. אברהם חלפי וזאב ברלינסקי – היו טובים, כמובן; אבל משום־מה ציפינו מהם ל... יותר. דבורה קידר, בתורת הרוזנת, אינה צריכה להיות כה מאופקת ועליה לנסות להיות יותר מגוחכת. אילי גורליצקי וזהבה הס, בתור זוג משרתים, היו חינניים בביצוע תפקידי־המישנה שלהם.
*
וגולת הכותרת – הוא הבימוי מעשה ידי יוסף מילוא.
העלילה המלאכותית של מקרים וזימונים שכמעט רובם אינם מתקבלים על הדעת נהפכת בידיו לסאטירה חברתית־אנושית ול"ספקטאקל" משובב־עין ומשיב־נפש. כנווט מנוסה, המחזיק בהגה ספינתו, כן נוהג מילוא בעשרות השחקנים העולים על הבמה ומוליכם במסלול של גיחוך חזוּתי, שלעולם הוא גם חוויה אסטטית. גם בשעה שהרקדניות חושפות שת כלפי הקהל, לא גסוּת ולא ארוטיקה כאן – אלא שעשוע, ודווקא שעשוע תרבותי.
גם מבחינת אי־הבלטת השחקן היחיד וגם מבחינת אלף ההמצאות שהוא ממציא, מתגלה מילוא יותר כבמאי־סרטים מאשר כבמאי־תיאטרון במובן השמרני. הצופה אינו שוכח את התהלוכות הנהדרות של הדמויות לפני המסך, כשפנס־קסם מציג מאחורי גבם (ממש כבקולנוע) עיר שלמה, שנעה ומתנועעת. ואין הוא שוכח את הסצינה הקולנועית המובהקת: הבעל־המרומה יושב בחשיכה, רגליו באמבט־רגליים, נראה ואנו נראה; קרן־אור של "ספוֹט־לייט" מחפשת אותו, על הרצפה ועל הקירות, ואיננה מוצאת אותו; תקיעות היתוליות של חצוצרה מלוות את החיפושים, עד אשר "התכשיט" מתגלה בקרן־האור. כאן אין ישחק, אין בימה – יש רק בימוי. הלא זו דרך הקולנוע, שאינו תלוי בשחקן. כדי להביע, למשל, התרגשות די לו אם הוא מראה, נניח, פירפור של אצבע. כך העלה מילוא את ההצגה לשלב גבוה יותר של חוויה רגשית אנושית, רעיונית, קוֹמית – על־ידי המצאות בימתיות, שמצטרפות לזמרת־בימה שלמה.
הבמאי מסיים את המערכה הראשונה ב"פוֹרטיסימוֹ": בריקוד שובב ומשתולל של עשרות שחקנים, בנגינה וזימרה קולנית, בהמולה רעשנית, בפרץ־וסער של חדווה וצחוק. את המערכה השניה, האחרונה, הוא מסיים ב"דקרסצ'נדו" מוחלט, דרך "פיאניסימו" עד לדממה גמורה – עד לבמה ריקה. הקהל סבור, שתם החזיון. הוא מתחיל למחוא כף. וכאן מנחית לו הבמאי את מכת־ההפתעה הכפולה. התזמורת מתעוררת, במיקצב עליז ובלתי־פוסק, וחבורות חבורות עולים הצוותות השונים – שחקנים רקדנים, זמרים – על הבמה, אלה אחר אלה, בריקוּד־ניתוּר שוֹבב על רגל אחת, בניפנוף ידיים. הקהל אינו יכול להתאפק: הוא מלווה בתשואות־במיקצב את עלייתם וירידתם של הצוותות, במיקצב בלתי־פוסק של תשואות־תודה.
*
התשואות עדיין מהדהדות באוזני...