את המחזה "קיסר וקליאופטריה" כתב ברנרד שאו כשהוא מוצא ביוליוס קיסר מלא ניגודים וסתירות של איש גדול. דיקטטור שטובת העם נר לרגליו, איש מלחמות ורצח שאין שנאה בליבו, כובש ארצות החולם על שלום העולם. את קיסר הטרגי, משאיר שאו לשקספיר והוא בחר לו את קיסר שבחופשה מצרית, בפגישתו עם הספינקס.
אלתרמן תרגם את המחזה מאנגלית והבכורה התקיימה ב'הבימה' ב- 24.9.1953, הוצגה 17 פעמים.
יוצרים
מאת : ברנרד שאו
תרגום : נתן אלתרמן
בימוי : הרולד קלורמן
תפאורה ותלבושות : יוסף קרל
שחקנים
אנשי החצר : יעקב כוחי
קיסר : שמעון פינקל
קלאופטרה : מרים זוהר
עבד נובי : דוד סמדר
פטאטאטיטה : נאוה שאן
פוטינוס : חיים אמיתי
תאודוטוס : צבי בן-חיים
אכילס : אליעזר פלוטניק
תלמי : גדעון רוזנגרטן
רופיו : נחום בוכמן
בריטנוס : צבי פרידלנד
לוציו ספטימיוס : ארי קוטאי
צנטוריון : יצחק ברקת
אפולודורוס : רפאל קלצ'קין
זקיף : שלמה בר-שביט , מנחם גולן
סבלים : אורי לוינסקי , ברוך דוד
ספן : דוד סמדר
המנגן : אליעזר פלוטניק
אירס : שפרירה זכאי
כרמיאנה : יהודית עמיר
רב המלצרים : אברהם חזקיהו
בלזנור : אורי לוינסקי
פרסי : יעקב כוחי
נערות המלכה : אליזבט חכם , כרמית הכהן , נירה סוסלבסקי
חיילים רומים : מ ליבר , אברהם חזקיהו , אברהם אבירם , ד. פישמן
אנשי החצר : ברוך דוד , אורי לוינסקי , רוני זלוף
תקציר העלילה
שנת 48 לפני הספירה. יוליוס קיסר שהיכה את פומפיוס בשדה קרב, רודף אחריו עד לנילוס. פומפיוס מקווה למצוא מקלט באלכסנדריה, אך ברגע שבו דורכות רגליו על אדמת מצרים כורתים את ראשו לעיני אשתו וילדיו.
שלושה ימים לאחר הרצח, מגיע יוליוס קיסר לאלכסנדריה וכמתנת שלום מוגש לו ראשו של יריבו.
קיסר שלא מתרשם מהמחווה, מגרש מעליו את הרוצח, דורש את סכום הכסף שהיה חייב לו מלך מצרים המנוח ולאחר מכן חוקר בעניין הירושה על כס המלוכה במקום.
קיסר ממנה את תלמי-דיאוניסוס ואת אחותו קליאופטרה לשליטי מצרים. מפלגת תלמי המסרבת לקבל את הדין מאיימת על חייו של קיסר, הדורש לשרוף את נמל אלכסנדריה מחשש ממחנה המתמרדים.
השריפה הגדולה מתפשטת לכיוון העיר, שסופגת קורבנות בנפש, בינהם גם תלמי.
קיסר מושיב את קליאופטרה על כס המלכות כשליטה יחידה של מצרים. בעקבות מרידות ברחבי אסיה הוא שב לרומא.
כעבור שמונה שנים נרצח קיסר ע"י שרים מקרב חברי סנאט, בינהם ידידו האישי ברוטוס.
יומיים לאחר הרצח פורסמה צאוותו ונתגלה שבין היורשים מופיע גם שמו של ברוטוס הנ"ל.
"העולם הזה". 8.10.1953קיסר, לדעתו של ג.ב שאו, הוא אדם הומני מאוד, מבוגר מאוד בהבנתו את בעיות החברה והפרט, בעל פיכחות הגובלת בהומור שאינו מבקש אלא את טובת הכלל. הוא, במילים אחרות, כמעט ברנרד שאו בעצמו. הבימוי של הרולד קלורמן, שנתברך בכל המעלות של במאי מקצועי מעולה, לא הרבה, בעקבות המחבר, לשים את לבו לגינוני התקופה ההסטורית והעדיף להתרכז בגילום מרוכז של הדמויות שהתנגשותן העלתה את הבעיות המרכזיות של המחזה.
את כובד המחזה נשאה על כתפיה המעוגלות מרים זוהר, שהוכיחה כי התהום הפעורה בין רמת המשחק של הוותיקים והצעירים ב'הבימה' מצטמצמת והולכת. מרים זוהר לא נשארה בצילו של שמעון פינקל וידעה לעמוד לידו כמעט כשווה לו. פינקל עצמו גילם היטב את חוכמת החיים והאבהות שבקיסר. היה זה מאמץ מצד הבימה להציג את ברנרד שאו, כלומר לעשות את הבלתי אפשרי. המאמץ לא עלה בתוהו.
עזרא זוסמן – 'דבר' 9.10.1953
הבמאי קלורמן פירש כמה סתומות שבמחזה ברוח של קומדיה קלה. תפיסתו – ודומני יש בה משהו מתפיסה אמריקאית – ניכרת יפה בדמויות, בהומור, בפתרונות פסיכולוגיים. עיקר אמונתו לא כצייר תמונות או כבונה מיזאנסצינות, אלא כמפרש דמויות, המבהיר אידיאה, כמשלים הגיון כללי בהצגה. ובדרך זאת הוא הפיק הרבה עידונים וניואנסים דקים. במיוחד במשחק.
פינקל-הקיסר גילה בתפקיד זה סגולות חדשות. היה חופשי יותר משאנו רגילים לראותו; אציל-רוח, מאיר חיוך טוב-לב ואירוניה חרמת-לב. משחקו נתעדן ונתגוון ורחשנו סמפטיה לגבור עלילות ששאו הציגו כאחד מבני-זמננו. מה שטעון תיקון – ועל דרישה זאת חוזרים אני עד שעמום הוא הדיבור, שלעיתים נבלע במישחק, בלהיטות יתרה (בנאומו של הספינקס, למשל). והרי במחזה זה הטאקסט הוא המהנה.
בשביל מרים זהר היה תפקיד של קלאופאטרה כקפיצת דרך נועזת... ומוצלחת. ילדה – חיה; ילדה – אשה; ילדה – מלכה, שלמדה חרמת השלטון. ודאי תפקיד זה מלא אפשרויות שונות, דורש נסיון מישחק וליטוש מאכני. השחקנית הצעירה נתגברה על המכשולים בדרך של עבודה מסורה, לפעמים כאלו דרך אגב, - וזה יפה – כברמיזה. לפעמים לא נתגברה בתכלית שלמות והשאירה מקום להתפתחות ולעתיד.
בוכמן-רופיה נראה לי לראשונה כמגייס יותר מי הצורך בגיבורו. אך יתכן ויש הצדקה בארשת המונית-פשטנית זאת. כי הרי איש עם פשוט הוא, שהקיסר העלה אך לא שינה. כאיש הרוח והרגש הפרימיטיבי היה משחקו שלם.
קלצקין השתעשע בקלות חינונית כאיש בוהמה הנקלע בין גדולי- עולם ואין רוחו נבוכה. אדרבא, הוא כולו תנועה, שמחה, בדיחות הדעת השובה לבבות.
אמיתי הבליט את הפוליטיקאי המצרי החמור, שזרה לו כל נעימה של הומור.
קוטאי הגיש בדיבור צלול את תפקידו הקטן.
פרידלנד – בריטיניקוס נתפס לגרוטאסקה הזרה לקומדיה.
בן חיים השפיע פאתוס קולני מיותר ומפריע
שאן – פאטאטיקה – היצור המצרי הקדמון ביותר שביצורי המחזה. מבחינה מסוימת היא נפלה קרבן למצריות זאת. התפקיד הוא בחלקו קומי ובחלקו טראגי, אך לאחר כל אין זאת אלא פאטאטיטה, שהקיסר תמיד משבש את שמה ומצחיק את קלאופטרה, גם לאחר מותה. השחקנית עשתה הכל שהיה ברשותה, אולי היא עשתה זאת בלי אהבה גדולה. וודאי, ובצדק, היא נושאת אל לבה לתפקידים אחרים.
תפאורותיו של קארל מביעות בצבעיהן את רוח החיים העליזה-הקלה שבקומדיה וכן את ריווחת-המרחב. אך הקווים האדריכליים שבתפאורה זאת, מודה אני, אינם נהירים לי. מובנת ומוצדקת המגמה להתרחק מאיזה נוסח מצרי-מסורתי ולשוות להצגה גוון מודרני, ברוחו של הבמאי.
הייתי בערב זה עד לקרע שמתרגש לעיתים בתיאטרון בין הבמה ובין הקהל. כאילו לא נדלק הזרם וישבנו זרים משהו. במיוחד ניכר היה הדבר בחלק הראשון. בחלק השנית תקום "הקשר" הרבה. גורל כל הצגה – כל ערב – תלוי כחוט השערה. מאמין אני שבערב אחר – אולי הערב – עלול להדלק הזרם שביו הבמה ואולם הצופים; הקהל יהנה אז ממה שתיאטרון זה יכול לתת ולא ידרוש ממנו יותר. יהנה מן הקומדיה שלא דומה לכל אחרת, ממשחק רעיונות מבריק זה, אשר נ. אלתרמן ידע להביאה אלינו בכל עוזה ורעננותה.