"מיליון צרות צרורות" מאת המחזאי הרוסי ולנטיין קאטאייב, היא קומדיה מההווי הסובייטי. אלתרמן תרגם מרוסית, וזהו התרגום הראשון שלו של מחזה באורך מלא עבור 'המטאטא'. השחקנית רחל מרכוס, אשתו של אלתרמן , השתתפה בהצגה הזאת.
הבכורה התקיימה ב- 14.10.1941
ההצגה - יצחק נוז'יק
הצייר - ע. לופטגלס
השירים - נתן אלתרמן
המוסיקה - רוסית עממית
ע"י הפסנתר - גב' ב. פינקלשטיין
התפאורות - י. רוזנבלום
קאפליטים - מ. הוברמן
תלבשות - ד. מליניאק, ח. שנל
תאורה - י. לוץ
השחקנים
אקיפאז'ב - לונדון
קאלריה - זלצמן
אגנסה - שינדלר
מיכאיל - רודנסקי
שורה קלחוצ'קובה - מרקוס
אנאנאסוב - טימן
חזיריוק וואניה - לביוש
חזיריוק האב - חורגל
חזיריוק האם - ליכטנשטין
חזיריוק הסבא - אבא
דייר א' - אוקסנברג
דייר ב' - אבא
לאה גולדברג - "מיליון צרות צרורות ב'המטאטא' " 'דבר' 24.10.1941
זה מכבר לא צחקנו כך. הקומדיה של קאטאיאב עשויה בזריזות בלתי שכיחה. בשליטה רבה על חומר הבמה ובנין הדיאלוג.
בהדגשה פקחית של הסיטואציה הקומית. אך יש לומר: הנושא לא בכל מלבב אותנו.
הלעג הזה לאינטיליגנציה הרוסית הליברלית ותלית כל המעלות בדור צעיר מופרזים לעיתים עד כדי גסות.
קאטאיאב עצמו בספריו תיאר לא אחת את המצב בדרך אחרת ומי שזוכר את הדמות הסימפאטית של האב הליברל ב"מפרש בודד" שלו,
ישתומם כי שתי היצירות הללו הנן פרי עטו של סופר אחד.
האמנם עשוי המגוחך לעורר בחילה בלבד ואף לא שמץ של אהדה ורחמים? כנראה, היתה זו "הזמנה סוציאלית" של תקופה מסויימת, ומשום כך, בולטת כאן לעתים קרובות "העשייה" יותר מאשר האמנות. אך יש לחזור ולומר: העשייה זריזה עד מאוד.
הבימוי של "המטאטא" (אגב, אחד הנסיונות המעטים להעלות על הבמה של התיאטרון הזה קומדיה לועזית) עשוי כיאה ל"שוואנק" שאינו מקפיד על ניואנסות בקוים ישרים וכלליים במקצת. הבמאי י. נוז'יק, השקיע מאמצים רבים להבלטת הסיטואציה ויצירת הטיפוסים, אך לא דאג במידה מספקת להצדקה רוחנית של המחזה ומשום כך הפסדנו דבר-מה בדמות הנפשית של האב "האינטלקט הרקוב".
את האב הזה משחק ב. לונדון. בדרך כלל יש שלמות מסויימת בדמות הזאת, ואולם התפקיד קשה. המחבר עצמו נוטה להבליט את ההיסטאריות של גבורו וקשה למשחק להחלץ מרגזנות יתרה שבעצם אופיו של הטיפוס. אף-על-פי-כן, רוצים היינו במשחק מעדן קצת יותר, בפחות שצף קצף והסתערות. נדמה, כי במישחק עצור יותר אפשר היה להשיג את האפקט הראוי.
יש רצון להדגיש את הדמות שיצר י. טימן (אנאנאסוב) כהישג מיוחד. הטיפוס ניתן ללא ליקוי ופגע. כך ראינום את "הרוסים הלבנים" מסוג זה. זו העין אחת הקמוצה, היהירות, המזיגה בין אצילות וגסות-רוח. הכול נמסר כאן בחוש מידה ונאמנות משכנעת. גם בשכרותו, גם בפכחונו היה אנאנאסוב טיפוס מושלם, מגוחך ואמיתי כאחת.
ז.לביוש - וואניה חזיריוק - אם כי ברגע הראשון לא היה רוסי די צרכו, סימפאטי מאוד בצניעותו, במבוכתו, בחיוך האנושי שלו. משחק זה ללא התלבטות מיותרת שובה את הלבבות.
מוצלחות ביותר היו שתי הדמויות של מ. חורגל. בתמונות הראשונות, גרוטיסקה עוקצנית ובאחרונה - הפשטות היפה של הפועל הזקן. נעים היה לראות כיצד התגבר על דלות הטכסט שלו במערכה האחרונה ויצר במעט יש מאין דמות הנחרתת בזכרון.
בהומור מלבב שיחק י. אבא את חזיריוק הסבף צחקנו גם על הופעתו של דייר א' - י. אוקסנברג.
רודנסקי - הבן הצעיר מיכאל - הלך בקו ההתנגדות הקטנה ביותר, ושיחק אף כאן את אחד מתפקידיו, הנעימים אך השכיחים במקצת. כבר ראינוהו בצורת צעיר כזה. רק במקומות מעטים, בעת הויכוח עם אביו, היתה בו פשטות טובה ועצורה העשויה להעלות את התפקיד.
בין הנשים נדגיש במיוחד את רוזה ליכטנשטין בתפקיד ארטאמונובה. ראינו מישחק של משחקת היודעת את אשר לפניה והרגשנו, כי הולם אותה מישחק מחזה יותר מאשר המישחק בקטעים של תיאטרון סאטירי. היה לה כוח לתת טיפוס שלםף בהומור, אולי מפקידה לפקידה בהדגשות יתר, אך בשמירה מוצדקת של הקו ובאומץ בימתי.
רחל מרכוס, שאיננה פנים חדשות על הבמה העברית, מופיעה בפנים חדשות ב"המטאטא". מיד ניכר כי לפנינו משחקת בעלת כשרון, אך ייתכן, כי משום שחלה הפסקה לזמן-מה בהופעותיה, היה המשחק מאומץ במידה מסויימת. פה ושם הפריזה בקולניות ובצחוק. אך חיוניותה על הבמה מכניסה עליצות רבה.
שתי הבנות ב. זלצמן, העצובה ומ. שינדלר העליזה, לא חרגו ממסגרת ההצגה והיו נעימות למדי.
מלא הברקות וחידודים תרגומו של נ. אלתרמן. מעניין נסיונו להעלות את לשון הרחוב והגימנסיה על הבמה. גם שיריו יפים, אך מבחינת הבימוי טוב היה לא להכניסם כלל, כי מורגש שאינם חלק אורגני של המחזה.
"המטאטא" הרוצה לשחק קומדיה, איננו חייב כלל להעביר בצורה זאת את רוח תכניותיו הקודמות גם לתבנית. על כל פנים הנסיון לחרוג מן המסגרת הקבועה של תיאטרון זה ראוי לאהדה ואנו מחכים להמשך
החומר נלקח מהמרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה, מספר מדף 17.5.7