"סוף המסע" היה מחזה חדש יחסיץ - הוא הועלה לראשונה בלונדון בדצמבר 1928, כשתפקיד הראשי מופיע השחקן לורנס אוליביה, שהיה אז בן 21. מקום התרחשותו של המחזה היה בקו החזית בעת מלחמת העולם הראשונה, והוא התבסס על חוויותיו של המחזאי ששירת בה כחייל. עלילת המחזה התפרשה על פני יומיים בלבד במהלך חודש מארס 1918, ממש בשלהי המלחמה, והמסר שנשא היה פציפיסטי מובהק - זאת ברוח רבים מן הספרים ומן הסרטים שנוצרו בתקופה הזאת. אלתרמן עצמו היה בעל יחס אוהד לפציפיזם, הרי בעצם הימים ההם פרסם את השיר "אל תתנו להם רובים" שזכה לתהודה עצומה.
הבכורה התקיימה 25.10.1934 באולם מוגרבי.
מאת - צ.ר. שריף
ההצגה - אלפרד וולף
צייר - א. דונת
הוצאה לפועל - י. רוזנבלום (עוזר - מ. קויפמן)
תאורה - א. פסח
תלבושת - פ. רונד
שחקנים
סטנהופ (ראש פלוגה) - יוסף שפירא
אוסבורן - קלמן קונסטנטינר
טרוטר (קצין בפלוגתו של סטנהופ) - ארנסט צייס
היברט (קצין בפלוגתו של סטנהופ) - זאב ברלינסקי
רלי - ארי אריאל
שר אלף - אליעזר דונת
סרג'נט - רפאל קוזמינסקי
מסון (טבח) - מאריו קראנץ
הארדי (ראש הפלוגה הקודמת) - מיכאל ס. וולף
איש ירושלים - 'דבר' 20.11.1934
אחרי ת"א, ראשון לציון, פתח תקוה, הרצליה בא " התיאטרון החדש" גם לעיר הבירה.
בנו, תושבי ירושלים נתעוררה ביינתים סקרנות לדעת מה טיבו של תיאטרון זה שבמשך זמן קיומו הקצר הוליד חלוקי דעות כל כך חריפים בין המבקרים: הערכה שלילית ב "דבר," הערכה חיובית ב " הפועל הצעיר" וב "הארץ." אינני מתכוון להכניס את ראשי בין הרים ולהשמיע בקורת חדשה, אעיר רק אילו הערות שהן, לדעתי, מחוץ לויכוח.
קורם כל המחזה: יכול להיות ש"התיאטרון החדש" האמין יותר מדאי ברצינותו של הקהל שלנו.אבל אין שום ספק, ש"סוף המסע" זה דבר חיוני ואקטואלי. אמנם רבים מהדור הצעיר לא ראו את המלחמה ורבים מהדור הישן כבר שכחו מה שראו, אבל ההרס הפנימי שהמלחמה הכניסה בנפשות האנשים, במוסר שלהם ביחסיהם ההדדיים, אותו ההרס הנפשי שעליו בעיקר עומד המחבר — הוא הרקע שעליו מתפתחים עד היום חיינו, והיחסים בינינו ועליו גדלו גם הגידולים הפוליטיים של ימינו. ובשער כבר עומד צלה של מלחמה חדשה.
שנית הרג'יסור וולף, זה שתופיע לפנינו בעושר אמצעים ובקלות מפליאה ב"אופרת בגרוש" ובחגיגות עממיות, מופיע לפנינו הפעם כאיש תיאטרון שיודע לכבוש את -יצרו, להיות רציני, חזק, בלי שום קונצסיות לטעם זול, ולבנות הצגה על הישגים של משחקים.
שלישית — יש ללהקה כוחות הראויים ליחס של כבוד, ושעלינו לקבל את בואם אלינו ואת הסתגלותם לבמה העברית בא"י — בברכת ובשמחה. יש בקבוצה זו משהו מן המיוחד ומן החדש, שהשפיע אף על שני המשחקים שבהם הידועים לנו מתיאטרונות אחרים בארץ. וראוי הדבר וכדאי לנו שימשיכו בדרכם עד מלוא שעור התפתחותם.
'כלנוע' שנה רביעית מס' 21 1/11/1934
ההצגה היתה כמו שרגילים לומר אצלנו "נקיה" כלומר הבמאי לא נגע בחומר הגולמי של ה"ספרותיות" הנערם על אבקו וחלודתו. חסר מצב הרוח, גם המומנטים היחידים הניתנים להבלטה במאית נשארו חוורים ונבלעו בתוך השעמום שדבק במחזה.
בתכנית התיאטרון למדים אנו כי השחקן י. שפירא, הממלא את תפקיד סטנהופ, הוא אחד השחקנים הטובים בגרמניה. ובכן מה קרה לו כאן? מדוע כל משחקו הוא מחרוזת של צעקות שאינן מביעות כלום ורק מרגיזות את הצופה? אפשר השפה עדין מכבידה עליו וכובלת את גנזי כשרונו? במידה ידועה אשם המחזה. השחקן קורע תחת מעמסת הטקסט, באין פעולה עליו למלא את החלל בדיבורים שרובם נתיישנו בתוכנם.
משום כך אין בולטים גם שאר השחקנים שהצליחו יותר משפירא. ברובם מבטיחים הם להבא. ברלינסקי הראה יכולת ואפשרויות גנוזות בתפקיד הפחדן, המסכים להיהרג על ידי אש קצינו ורק לא לצאת אל אש החזית.
יכולת חנוטה היתה גם באריאל (ראלי) אבל הקללה הכללית שרבצה על כל המחזה האנכרוניסטי והבלתי תיאטרלי קלקלה גם אותו.
נסיון לעצב דמות שוויקאית הראה קראנץ בתפקיד הטבח, אבל הוא הדביק לפרצופו הבעה אחת וכבל את עצמו בתנועות ספורות ומשום כך היה מונוטוני והחליש את תפקידו המבורך ורב האפשרויות. שאר השחקנים (קונסטנטינר, צייס ודונת) לא היו רעים, אבל אין מה לומר לטובתם, הם לא קלקלו אבל לא העלו את ההצגה למדרגה אמנותית רצויה.
אמנם סופו של המחזה עולה על התחלתו אבל האריכות המשעממת והאפקטים התיאטרליים העלובים (קול התותחים, רעם המלחמה) משווים לכל ההצגה, פרובימציאליות שריח עובד נודף ממנה).
חלק מהחומר נלקח מהביוגרפיה "אלתרמן" מאת דן לאור, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד, 2013. וכן מהמרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה, תיק "סוף המסע" מספר מדף 14.2.8