מחזהו המוסיקלי של אברהם גולדפדן 'המכשפה' נכתב והועלה ב-1877 או 1878 על ידי אברהם גולדפדן.
למחזה הייתה השפעה גדולה על תיאטרון יידיש. הוא היה אחד המחזות הפופולריים ביותר ביידיש שהועלו שוב ושוב במשך השנים. ב-1883 הועלה המחזה בניו יורק והיתה זאת ההפקה הראשונה של תיאטרון ביידיש בארצות הברית. ב-1922 העלה התיאטרון הקאמרי הממלכתי היהודי במוסקבה את המכשפה . ב-1925 הועלה המחזה בתיאטרון האמנותי בניו יורק בעיבודו של מוריס שורץ.
שמותיהן של כמה מן הדמויות נכנסו כאפונימים לפולקלור היידי והיהודי: באבע "יאכנע" ככינוי לאישה רכלנית ווולגרית, ו"הוצמאך" ככינוי לתמים.
המחזה תורגם על ידי נתן אלתרמן, והדבר חייב לתרגם לא רק את הדיאלוגים, אלא גם את הפזמונים.
ההצגה הועלתה על ידי הקומדיה הארצישראלית – מסגרת תאטרונית חדשה שהוקמה על ידי מרים ברנשטיין-כהן ובעלה מיכאל גור אשר ביים את ההצגה (שניהם נמנו גם על צוות השחקנים), עיבוד מוזיקלי: מרק לברי; כוריאוגרפיה: נעמי ליף; תפאורה: ג'ניה ברגר; תלבושות: גב' חלפי, אליהו דורף.
הבכורה התקיימה 20.11.1935 וההצגה רצה בהצלחה רבה באולם "ישה חפץ".
תמצית העלילה
מירלה (מירעלע) היא נערה יתומה בת 17 שחיה עם אביה העשיר ואמה החורגת בתיה. המחזה מתחיל ביום הולדתה ה-17 והחגיגה הגדולה שנערכת לה על ידי משפחתה. ביום ההולדת מגיע שוטר ואוסר את אביה בשל עברות לא ידועות. מירלה נשארת לבד עם אמה החורגת, שמחפשת כל דרך להיפטר גם מאביה וגם ממנה. בעזרת תחבולות, מובאת מירלה לבית המכשפה המקומית ומוסתרת שם. המזימה כמעט מצליחה אבל ברגע האחרון ניצלים מירה ואביה והזוממים באים על עונשם במוות בשריפה אותה הם הדליקו.
שחקנים
מאיר תאומי; מ' שינדלר; יוסף גולנד; מ' גור; אהרן פרייטג; מרים ברנשטיין-כהן; ז' לבבי; רחל מרכוס; א' אריאל; נתן כוגן; הילדה חנהל'ה מאירצָ'ק (לימים חנה מרון)
לאה גולדברג - "המכשפה" בקומדיה א"י - דבר - 21.11.1935
מעשה בכילי שנכנס לחנות לקנות מתנה לחברו וראה שם כלים נאים, אך שבורים. ביקש שישלחו מהשבורים לבית חברו, ויאמרו לו, כי נשברו בדרך. מה עשה בעל החנות? – עטף את שברי הכלים בניר – שבר שבר לחוד, וסודו של הכילי נתגלה.
אם תיאטרון בוחר לתת לקהל מתנה – מחזה שהוא בבחינת שבר כלי נאה, כלי שהיה פעם יקר מאוד – אל יסכל ויספר כי נשבר הכלי בדרך, אלא יעטוף נא כל שבר ושבר בנייר וע"י כך יכריז: אנו, יודעים אמנם ששבר־כלי לפנינו,אך בכוונה הגשנו לכם אותו כמות שהוא, בלי אחיזת עינים כדי שתראו את החן המיוחד שבשברי הכלים העתיקים.
התיאטרון הבא להציג כיום את גולדפאדן, צריך להדגיש בכל־אופן ההצגה, כי יודע הוא שהפרימיטיב התמים והסנטימנטאלי הזה – עבר עליו כלה, ואינו מתאים עוד לטעם הקהל. הוא צריך להציגו לעין הרואים בצורה האומרת ללא כל פרושים: רואים אתם, כך הם ראו והבינו את התיאטרון, זו הייתה הסנטימנטאליות שלהם, חוסר היכולת שלהם, אך גם החן שלהם, הלבביות והיהודיות שלהם. ואולם אם בא תיטרון, להציג את גולפד ברצינות ובלי בת־צחוק, הרי מתקבל רושם כי הוא מכריז: כך רואים ומבינים אנו את התיאטרון, אלה הם הסנטימנטליות, חוסר הטעם וחוסר היכולת שלנו, ועל כן מתבטלים ממילא גם החן והיהודיות שלנו – כי מעצמנו דורשים אנו יהודיות אחרת וחן אחר. ואל תבקש הקומדיה סליחה ואל תנסה להוכיח, כי הכלי של האופיריטה היהודית, של התחלת התיאטרון היהודי נשבר בדרכו הארוכה מסוף המאה התשע־עשרה עד שנות השלושים של המאה העשרים, מן הגולה ועד א"י, יודעים אנו ממילא, כי היה הכלי שבור, אך לא בזה הוא האסון.
כיום אי אפשר לשוב אל גולדפאדן. כיום יודעים אנו כבר מהו תיאטרון, מהו השחקן והאדם בתיאטרון, ואם נדרוש מן הקהל כי יהיה נאיבי ונוח להאמין כקהל הגולדפאדני ההוא ששפך דמעות על גורל הנערה היתומה, הרי נהיה דומים לאותה סבתא אוילית, הדורשת מנכדה, שבגר וחכם, כי יקשיב לאגדותיה בתמימות ובאמונה ילדותית. לא, אין אנו יכולים, ואין אנו צריכים לשוב אל גולדפאדן, אולם יכולים אנו להשיב את גולדפאדן לנו – והדרך – דרך התיאטרון המודרני דוקא – דרך הגרוטסקה. אפשר להשאי את הרקע, את ה"טון", את האנחה היהודית והמנגינה היהודית ולמלא כלים אלה תוכן חדש, טמפו חדש, כדרכו של גראנובסקי, למשל, במקרים אלה. אמנם לא יהיה זה כל כך "גולדפאדיני", אולם הגרעין הטוב שבדבר יוגש לקהל בקליפה חדשה ומתאימה לו. אפשר גם לשחק את גולדפאדן "כמו שהוא" בתנאי, שכל משחק ומשחק, ועל כולם הבמאי, ידגישו בכל תנועה מתנועותיהם, בכל מלה שהם מוצאים מפיהם, שהם משחקים כילד זה "המשחק דוב" ויודע שאיננו ודב, וצוחק בעצמו למחשבה שאפשר לחשוב אותו לדוב. לשחק כמו שמשחקים באירופה וברוסיה בסגנון "קומידיה דל־ארטה", בשעה שהמשחק שלפנינו איננו "הטרופלאדינו" או "הארליקינו", אלא משחק כמו ששחק פעם באיטליה הקומדיאנט אהוב־הקהל, ולמשחק עצמו יש פרצוף אחר, חכמת "אני" אחר, הנשקף תמיד לקהל מאחורי התפקיד.
בהצגת הקומידיה אין אנו מוצאים את גישת האדם המודרני לתקופה נאיבית וגם לא את הנאיביות עצמה. משחקי הקומידיה האיי"ת משחקים את גולדפאדן ברצינות גמורה, מפני שהם סבורים, כי צריכים הם לשחק כך ולא מפני שהם מאמינים למחבר האופיריטה. על כן מרמים הם ברצינות זו את עצמם ורוצים לרמות גם את הקהל. אך הקהל אינו גורס כבר דמות בתיה המרשעת – המדברת בפאתוס של "ליידי מאקבת" דברים חסרי תוכן. אילו היה זה לפחות תרגום של פארודיה ל"ליידי מאקבת" לשפת השוק היהודי, היה זה במידת מה מתקבל על הדעת, אולם, לצערנו, יש להודות, כי לידי מאקבת זו מתורגמת כאן על ידי המשחקת והבמאי לשפת ה"קיטש" הפרובינציאלי הבינלאומי.
ה"קומידיה" הרגישה, כנראה, כי לתת את גול[ד]פאדן בצורתו "הטהורה" בלי כל תערוֹבת, לא תוכל, וגם דרך חדשה אל גולדפאדן לא יכלה למצוא, על כן ערבבה סגנון בסגנון, קשטה באקטואליה מפתיעה, ניסתה בשארז' (גור), בפאר חיצוני, בפרימיטיב ובבכינות סתם.
התחלת הסצינה הראשונה מזכירה מאוד הצגה פרובינציאלית של האופירה "מרתה", וההרמון האסטמבולי, הצגה "מזרחית" של תלמידי גימנסיה בליטא או פולין הפזמונות מוגשים מדי פעם בפעם בשירה סנטימנטאלית ברוח גולדפאדן וכשירים סאטיריים ברוח "המטאטא" ולא ידוע מה ממה עדיף – "החכמה" על אנגליה ואיטליה – אין לה מקום בהצגה שאינה גרוטסקית בהחלט.
על משחקים בודדים קשה לדבר. משחקם אינו עולה לדבר שלם, כשם שאינו מתקשר כל המחזה. הטראגיות של ברנשטיין־כהן מוגזמת, ויש לציין לזכותה פה כבכל מקום את הדיבור העברי היפה שלה. היא אחת המעטות היודעות לדבר על הבמה. הרמן "באליקום" שלו נותן טיפוס מן ה"גזע הטהור". גולאנד מתנהג על הבמה במשחק אופירה המזלזל במשחק ומחכה להזדמנות לשיר את ה"אריה". גור בתפקידו של הוצמך נותן קאריקאטורה לא סימפאטית של יהודי ודומה לפרקים, כי יצא מתוך עתון אנטישמי. קולה של שינדלר־מירלה נעים מאוד. אך הדיקציה שלה אינה ברורה, ואם אפשר לסלוח דבר זה באופירה, שבה המלים אינן חשובות, הרי חטא לא יכופר הוא באופיריטה, בה משמשת המנגינה רק ליווי למלה. משחקה הוא נאיבי לא במובנה הסימפאטי של המלה. "המכשפה" אינה משחקת, אלא מופיעה. ומפני שמשחק אותה תאומי, היא מתבלבלת מדי פעם בסיום הנקבה של המלים ואומרת "אני מקבל" במקום "מקבלת", ואף על פי שפרט קטן הוא, איננו עלול להגביר את הרושם הטוב. אגב, לא מובן גם מדוע צריכה "המכשפה" לדבר על העת ב"שין" שמאלית (האם כתוב ברימארקה של גולדפאדן, כי ליטאית היא?). הילדה־חנה'לה מאירצ'יק, משחקת בחסד עליון – היא הופיעה כבר לפני הקהל בברלין בתפקידה של "פינקטכן" בהצגת ריינהארדט וכשרונה אינו מוטל בספק. בסצינה האלמת במערכה האחרונה היא ממלאה את כל הבמה וכל תנועה קטנה מתנועותיה – משחק חי ומענין. חבל רק שלא הקפידו על מבטאה העברי: הרי"ש הגרמנית צורמת את האוזן. ז. לבבי בתפקידו הקטן של הקצב היה במקומו.
התפאורה והתלבשות של ג'ניה ברגר עשויות בטעם. ביחוד יפה תמונת השוק, עם העיירה המצוריה בגיר על לוח שחור. ציור פרימיטיבי זה יכול היה לשמש רמז לבימוי מתאים של המחזה, אולם הבמאי לא הסיק את המסקנות מכך.
התרגום חי ויפה, אך בפזמונות, כפי שכבר אמרתי, יש אי התאמה בין נאיביות גולדפאדנית ותל־אביביות "מטאטאית". אמנם להצגה אחרת אפשר היה להתאים גם זאת.
ריקוד הקאריוקה יפה מאוד, אך הולם הוא יותר קאבארה או רביו מאשר אופיריטה מסוג זה.
ריקודה הגרוטסקי של קונאן היה מצוין. כך צריך לרקוד באופיריטה מסוג זה ואפשר בריקוד זה למצוא רמז לכל אופן ההצגה של דברים כאלה.
והרושם הכללי הוא, כי גולדפאדן, על אף הכל, חומר תיאטרוני מענין הוא. וחבל שעשו בו את אשר עשו.
ויש רצון להגיד לתיאטרון בארץ: "אל יאוש. אנו רוצים בעוד נסיון גולדפאדני, אך לא ברצינות ריקלאמיסטית, אלא מתוך רצינות אמנותית"!.
אורי קיסרי - הקומדיה הא"י מציגה את "המכשפה" מאת גולדפדן - דואר היום - 19.11.1935
נא לסלוח לי: אני נאלץ לדבר במקצת על עצמי, הדברים יהיו סובייקטיביים ורק סובייקטיביים. איני רואה קו־חבור אחר,
בינינו לבין הוצמך ור' אברמצי או למכשפה הזקנה. זה לנו שלושים וחמש שנה, בתוך גבולות המאה העשרים, שהמכשפות נקראות בלשוננו קוסמות והן דוקא
צעירות ודוקא מלבבות. אם מישהו סבור, שבדרך השכל וההגיון, יוכל לשכנע אותנו, שכל המיקסטורה הזו של גולדפדין חיבת להכנס לרפרטואר הקלסי של האמנות שלנו כאן – ידע מראש, כי לחנם הוא עמל, חברי, הגדול ממני, י. קרני, לא היטיב לומר דבריו בערב הצגת "המכשפה", אין למוד ואין לשקול ואין להכנס בויכוחים. אם הסובייקטיביות שלנו תתעורר לנוכח המוטיבים התמימים והלבביים האלה – יכול גולדפדן להתפאר, שעשרות שנים אחרי מותו, כבשה המסכנות התמה והתיאטרלית שלו את ארץ ישראל החדשה והצעירה. אם לא, אם הנפש לא תזדעזע ותפנה מקום לשכל הבריא, לפרינציפים של הבקורת הדרמתית ולקוים הארכיטקטוניים של שיטות קימות או חפושי שיטות נעורים חדשות – ינוח גולדפדן בשלום על משכבו!
הבטחתי לדבר על עצמי והנני לעשות זאת: אטאוויזם נסתר, שהיה מנמנם ליטרגית במעמקים, נעץ בי אמש את צפרניו. הנני – בלי גאוה ובלי בושה – יליד הארץ. הגולה, עם העיירה שלה ועל כל טפוסיה, זרה לי. ההצגה הממוגגת ביותר של "הבימה", זו הקרויה בפרטנסיה תמימה: "עמך", אינה נוגעת לנפשי. אין לי לא דמעות ולא צחוק לגביה. וגוֹלדפדין הוא בשבילי אדון זר ומוזר, המעורר בי חשד ידוע, או שהוא שוטה במקצת או שהוא סבור שאנחנו שוטים במקצת... הערבוביה הזו, של כל אלה האנשים "המצוינים" מזה וה"מושחתים" מזה, אינה עשויה לשכנע אותי וליקח את לבי, ואף על פי כן טולטלתי לאחור, נסוגותי אחורנית בלא יודעים ובכח נסתר, ודומה היה, שנשמתו של סבא או של סבתא נתגלגלה בי ושבה לתחיה באולם "מוגרבי".
הרגשתי מה שאני מרגיש מדי פעם בפעם בעברי במקרה על פני בית כנסת. איני נכנס שמה, יען המורים הטובים שלי, בגמנסיה העברית "הרצליה", לא למדוני כיצד נכנסים שמה. אבל לא המורה, לא אבא ולא הרחוב שלנו בארץ ישראל, לא יכלו לשרש מתוכי את כח האטוויזם שהיה מנמנם. הרגשתי, מה שאני מרגיש מדי פעם בפעם, כשאני שומע, מתוך גרמפון מקרי, שירה באידיש, המייבבת ובוכה ומספרת על ה"בריוולה צו דער מאמע" או על ה"חדר הצר, האפל והחמים". הייתי מתגורר פעם בחדר אצל משפחה, שהאמא שם היתה משכיבה לישון את תינוקה ושרה לו ומזמרת בקול חרישי, מדי התרוצצה בחדר הסמוך, עם התינוק על זרועותיה, שירי ערש דוקא, בדיאלקט האידי, שאין אני יודע אותו ואין אני שומע אותו כמעט, בדיאלקט הזה שהוא זר לי, שירי ערש שהיו מתחילים ב"שלאף מיין קינד" ונגמרים בשתי הנשימות החרישיות של האמא ושל התינוק. אני מודה ומתודה ששום כח שבעולם לא היה עלול במקרים כאלה לעקור אותי מן החדר. אניל אהייתי עוזב אותו בטרם היה התינוק נרדם ואמא היתה גומרת את הקונצרט שלה. הייתי מאחר לראיון, נותן לפגישה שתלך לאבוד ואת הבית לא הייתי עוזב. מה היה כאן? כיצד להסביר זאת? אותי לא היו מנדנדים בילדותי בעריסה, לקול השירה הזאת! אותי לא היתה אמא נושאת בזרועותיה ומזמרת לי את המנגינות העצובות הללו! ובכן, מה? כיצד? - כשהייתי יוצא סוף סוף אל הרחוב, אל החיים, היה לי קשה ברגע הראשון ליקח מחדש קונטאקט אתם. וזמן רב אחר כך הבינותי, דמיתי להבין, שהאטוויזם היה מדבר מתוך לבבי, גלגול נשמות היה מתהוה בי, נשמת סבא וסבו של סבא וכך אחורנית ואחורנית, מי יודע עד היכן ומהיכן.
כך לקחה אותי גם "המכשפה". הלב אמר לו לשכל הישר: "הנח... תן לשכוח כל מה שלמדנו... תן לעצום עין... ידעתי, ידעתי.... אבל איני רוצה לדעת... היקיצה תהיה קשה, אבל הניח לי שאהיה חולם את החלום... יד נעלמת מושכת אותי ומביאה אותי לבית סבא ולבית סבתא, אי־שם במרחקי הצפון השלוג... בלע ברוקך, שכל מעוקם־ונפוג, את אכזבות החיים ואת החיוך המטבל, הסרקסטי, הנבון וההגיוני, של אנוש ויהודי כאחד בתקופת המכונה והחכם מכל אדם"!...
והמענין שבדבר, שהכל נכנע ומציית לו ללב. "הוצמך הוא עיור פה"... איזו שטות, רבותי! איזו שטות, רבותי! כשבוקר קראת את אואלד או את ג'יד או חזרת על ראבלה, איזו שטות להקדיש פרפור אחד לליריקה של מירלה! ואף על פי כן מציית השכל ללב, מסתלק ונעלם. הוא ישוב אמנם. אין דבר. אנו נתביש ברגישותנו. ננסה לעמוד על המקח בנידון לתענוג שנגרם לנו – אבל סם החיים הזה, סם העבר, התמול והנשכח, כבר נרעף לתוך נפשנו.
"המכשפה" – וכן הדין בכל הרפרטואר הזה – הרי זו אגדה, חלום, ספור של "אלף לילה ולילה". "עמך" יוכרח לרדת מעל הבמה, כשדור המדבר יסוף מן הארץ הזו, בנינו לא יבינו את המדובר שם ונכדינו יפסחו על האולם. הגישה הרצינית, היבשה, התיאטרלית, תהיה בעוכריו. ואולם גולדפדין יוכל במשך דורות רבים לשמש עוד סם חיים ואילוזיות ליהודי 1980 ואילך.
התוכחה העיקרית – ואולי היחידה – שעלינו להוכיח את הקומדיה האי"ת, הרי זה יתר הרצינות שבה נגשה אל עבודתה. מוטב היה לנקוט בדרך אורירית יותר. מחוץ היה לנסוך עלינו, מן הראשית , אתמוספירה שלחלום. טוב היה להקדים את המחזה בפרולוג, שיציג לפנינו סבתא המספרת לנכד שלה מעשיה מן העבר... נכד תל אביבי במאה אחוז. פרולוג קצר. רמיזא בלבד. ואחר כך אפשר היה לסיים באפילוג: הנכד נרדם ואת הסוף לא שמע...
מיכאל גור, הבמאי, הראוי בדרך כלל לשבחים, לא לקח את גולדפדין בידו, אלא נתן לו לרוחו של המת לנהוג בו. הוא לא חיפש דרכי בטוי חדשים, מקוריים, משלו. בקשו לעשות מודרניזציה, וזו נעשתה בעיקר בשטח המוסיקלי בהכנסת ה"קריוקה" והרוח הג'אזית ובהחלפת הריתמוס הבכייני היהודי לריתמוס הבכייני של הטנגו הארגנטיני. יותר מדי קלות ראש, רבותי! פסיעותיו של השוטר הרוסי, לקול מנגינת הימנון הרומאנובים – היו טובות, וברוח זו אפשר היה לעשות מודרניזציה וסטיליזציה, ולא בשילוב "קריוקה", הטנגו הפולני "אסתר" וכו'. וצדק מאד ידידי שלונסקי, במסיבה שנערכה אחרי ההצגה, בהעירו, כי לא יתכן לעשות מודרניזציה כזו ומאידך גיסא לשמור על הקו הנטורליסטי של הבמוי.
שימו נא לב ונוכחתם, שההצגה הצליחה בעיקר, בו במקום, שניתנה גרוטסקה. אסור שנקבל רושם כאילוה מציגים נוטלים את כל הענין ברצינות יתירה... מר גולדפדין המנוח! אנו מכבדים אותך מאד ויצירותיך לא נס עדיין ליחן גם היום... אבל, בינינו לבין עצמנו, גם אתה כמותנו יודע, שאלה הן מעשיות בשביל סבתא!
---
נגענו לעיל במקצת בעבודתו המוסיקלית של מר מרק לברי, שלא השלים את המודרניזציה שליצירת גולדפדין. אולם אין זה צריך למנוע בעדנו להדגיש את כחו הרב של אמן זה שניפה את כל הקונסטרוקציה המוסיקלית הזו מן הפסולת ומן הנפסד. התזמורת והמקהלה כפותים באחדות ובהתאמה לשרביט המנצחים של מר לברי. ואפשר לומר בבטחון שלא רק האופרטה שלנו, אלא השטח המוסיקלי של חינו בכלל, רכש לו כח נוסף שיש להתחשב אתו.
נ. אלתרמן? - עייפתי כבר לומר בכל הזדמנות והזדמנות את דברי עליו. קלילות ועדנה, ברק ואספרי. מי היה מיטיב ממנו לחדש את נעוריה של המכשפה?
ואולם באופן מיוחד יש להזכיר את ג'ניה ברגר. ההולכת מחיל אל חיל. בזרקה ממש לתוך עינינו מלוא חפנים של צבעים, טעם וטמפרמנט של אשה־אמן. יזכרו נא לטובה גם הגברת חלפי ומר דורף עושי התלבושת לגברות ולגברים.
---
אני סבור שיש לעמוד ברצינות הרגילה על כל תפקיד ותפקיד במלויו של המשחק. אין לדבר כאן על בנין, ואין אנו רוצים שתהא כאן רצינות. אפשר אף על פי כן לומר, שמאיר תאומי היה מצוין בהתנדבותו להשאיל את אישיותו לצורך אינקרנציה של מכשפה. הרי זו הצדקה מצוינת לאשר אמרנו בראשית דברינו, כי כיום המכשפות הן קוסמות נלבבות וצעירות, וכשיש צורך במכשפה מפילה אימים, נחוץ לעשות אימפורט מאצל הגברים.
מ. שינדלר היתה נותנת הטון. אין זה כח דרמתי גדול ואין זה קול עילאי. אבל יש בה לבביות יוצאת מן הכלל והיא הקרויה כאילו ממעל לשיר לפנינו את המוטיבים החמים והעתיקים של גולדפדין. לגברת שינדלר אנו מאמינים בכל הרפתקאותיה, כי יש בה מדה גדולה של אמת, ולמרות כל המגוחך והנאיבי שבסיטואציות, הנה מצליחה היא להשרות עלינו את האילוסיה. טוב מאד, ובבקשה להמשיך בדרך זו!
רוצני לומר במיוחד כמה מלים על הנערה חנהלה מאירצ'יק המטיילת על הבמה כבחדר השינה שלה. ילדה בעלת כשרון וחביבות, שיש להזהר בהדרכתה. העתיד לש כשרון חי וצעיר חשוב הרבה יותר, אפילו בהחיאת רפרטואר של סופר שנשכח. נא להבין, ולא לסלף את כשרונה של הילדה, שדינו, כדין כל כשרון צעיר, חנוך והדרכה.
יוסף גולנד לא נתן לנו הפעם זאת אשר קוינו. לא במלוי הדרמתי ולא במוסיקלי. מ. גור, בתפקיד הסימפטי של הוצמך, היה סואן יתר על המדה והניח להם לסוסי ההגזמה שידאו לכל רוח, בלא רסן ומשקל.
יתר התפקידים, נמלאו פחות או יותר בכשרון, מי פחות ומי יותר, על ידי אהרן פרייטג, מרים ברנשטיין כהן, צבי הרמן, ז. לבבי, רחל מרכוס, א. אריאל.
נ. קוגן, הרקדן, הוא אקרובט בחסד עליו, קומיקן מצוין, ואמן החקוי ותנועות הפנים. הוא רקדן קל תנועה, מלא אספרי, טמפרמנט וחן. אין אנו יודעים מדוע ספרו לנו על השתתפותו עם דיאגילב. דומני, שמר כגן הוא צעיר מדי, ואיני רואה מתי התהלך עם דיאגילב. אבל יש לו לרקדן שלנו רב משלו, ואל נא יוסיפו אצלנו להביא המלצות מפוקפקות. הגברת נעמי ליף – ששמה פוניטי והפיוטי יפה כל כך – הובאה אלינו על ידי הפרסום מאצל "נערות זיגפלד" של אמריקה. אנו מצטערים לומר, שלעת עתה לא ראינו שום דבר בכחה הקוריגרפי, שיצדיק את ההמלצה הזו.
האופירטה הא"י יוצאת לדרך. ואין אנו סבורים שהיא זקוקה לברכת "דרך צלחה". אנו מאמינים בלב שלם, כי הדרך תהיה צלחה, ארוכה, ועובדיה יקצרו ברנה את אשר זרעו בהתמדה ובמסירות, שאין לזלזל בהן.
יעקב פיכמן - על גולדפאדן (להצגת "המכשפה") - 'דבר' - 6.12.1935
בן שבע הייתי כשגיליתי אצל שכננו, יהודי ממבנובקה, שבמעונו שמעתי את שירי־העם הראשונים, את ספר־הפזמונות של אברהם גולדפאדן "דאס יוּדעלע". בפעם הראשונה בחיי נלכד אז לבי בשורות הקצרות, וכל ערב, כששבתי מן החדר, מיהרתי בנשימה עצורה אל הבית העני לזון את נפשי במזון־אלהים זה. ילד רך כי יקרא שירים כאלה, וחם לבבו מאד, ורושם הקריאה לא יפוג עוד בקרבו לכל חייו. באותם ערבי החורף נמלא לבי על כל גדותיו זמרת־עם עגומה זו, ואשר נודע אז, לא ימוש מעשות פרי לעולם. אין דבר המפרה לב ילדים יותר משירי־עם, מניגוני־עם. כאן – הכל אמת, הכל רגש חי. הפסוּל כאן – הכל אמת, הכל רגש חי. הפסוּל כאן אינו פסול. אולי דוקא משום שהשירים דלי־פאר ומעוטי־הבעה, טעמם עומד בהם וחנם לא יבול – גם רפיונם מצטרף למעלותיהם. מה שפגם בהם מחברם, כבר תוּקן על ידי העם, שהוסיף להם מן השפע שלו, מן החמימוּת שלו.
עוּבדה זו, שגולדפדן היה הראשון שנקלט בלב, הראשון "שעשה אותו כלי" – עושה אותי, כמובן, שופט חשוד קצת לגבי הערכת מפעלו. ברור, שהתיאטרון של גולדפדן אינו יכול להיות אלא רמז, אלא אחיזה. מה שנשאר בו מן הטוב והמפרה, טעון תיקון רב, טעון חידוש רב. ולי לעצמי, הרי יקר גולדפדן גם כמו־שהוא. ומ שיקר, יקר גם ה"פגם" שבו. בימים ההם הרי כל זאע דל נקלט, כל פליטת־צליל הרנינה את הלב לכל החיים. כל זה עלול להביא לידי הפרזה – חטא שאנו נכשלים בו כאן לעתים קרובות מדי. ובזאת לא חפצתי.
אך מודה אני: חיכיתי כל הימים להזדמנות שאוכל לכתוב משהו על יוצר "שולמית". בטוח אני, שעם כל מה שפגם, היה בו באדם מופלא זה לא רק כיוצר התיאטרון היהודי בלבד, כי אם כאוֹת מבשר את חיינו החדשים, משהו שקובע ערך וקובע ברכה לעולם. לערכו של אמן מצטרך גם כוחו להשפיע – עצם קוּמו ברגע שהיה לאומה צורך חיוני בו. פעמים חשוב לא מה שניתן לנו מסופר, כי אם מה שקיבלנו אנו ממנו.
בדמות גולדפדן עצמה יש משהו מושך, חביב, גם בהיותה נבדלת מיצירתו. כל כך נקבע האיש בלב דורו, שקסמיו הוטלו גם לתוך הדורות הבאים. פייטן היה ודרמטורג ויוצר התיאטרון העממי, אך נעשה יותר מזה: נעשה אישיות אגדית למחצה. טפוס של משורר נודד, של ליצן עממי – מאלה המלהיבים המונים וילדים ונעשים מקור שאינו פוסק לדמיונם. הפלא היה בזה, שבא מן ההשכּלה והיא שלטה בו, ואף־על־פי־כן התגבר עליה, נעקר מעירומה. אין ספק, שהתהלכה באותו בית־אופלנא למורים של ז'יטומיר, שבו למד, רוח זו – בצדה של ההשכלה. אנשים כגוטלבּר, כצווייפל, כמנדלי הכשירוּהוּ, בלי ספק, לתפקידו. אבל הוא נולד פייטן עממי. ב"ציצים ופרחים" היה מליץ, אפיגון של מיכ"ל. אבל בתיאטרונו, אפילו ב"שמענדריק", שהיה, כהודאת עצמו, חיקוי לפונביזין הרוסי, היה ראשון, פותח תקופה.
כאחד הפייטנים העממיים והבדחנים הנודדים עבר גם הוא מעיר לעיר וממדינה למדינה בצמאונו לשמחה יהודית, לזמרה יהודית. למן הנשף ההוא במרתף־היין של שמעון מארק ביאסי, שנחל תבוסה בקריאת שיריו וראה, כי ההמונים זקוקים למשהו, שיעקור אותם בחזקה מחיי החול שלהם – ידע את תפקידי חייו. ירד ועלה כאחת. איש לא ידע כמותו ליצור יש מאין, לעזוב את הנוצר ולהיעזב ממנו, ולזרוע עם כל זה בכל אשר דרכה רגלו געגועים, להרנין לבבות, להטיל איזו חמימוּת שנתנה להמונים אחיזת נפש חדשה. נשמתי חוּצבה ממקור השמחה, ובכל התלאות אשר מצאוהוּ בימי נדודיו, ובכל המרירוּת אשר שבע לאחר ימי ההצלחה המעטים, ידע למשוך אחריו אנשים רעבים כמוהו, להדליק המונים, לחברותא, לנגינה, להומור. התיאטרון של גולדפאדן בניגוני העם, במראות הצבעונים זעזע את ההמונים יותר מכל הדברים שבכתב. תיאטרון זה, שהמשיך בתכנו את מפעל ההשכלה והיה מכוון, כמוהו, נגד האפלה שבמסורת – נטע בלבבות גם אהבה ליסוד הפורה, העממי שבמסורת זו. ערכו המיוחד היה בזה, שחיזק את בדיחוּת־הדעת שביהודי העממי, את ההומור שבו – שהראה את הדלוּת המתכוננת בעוז. על הבמה, הראה גם את העצב היהודי, ודמעות לא מעט הוציאו המשחקים מעיני הקהל התמים, אבל כל העצב, כל הדמעות נתבטלו בחדוה סוערת, חדות עם צמא לחיים, שהציפה בבת אחת את הבמה. חודה כזו לא נתן אולי איש לאומה, חוץ משלום עליכם, שאמנם הכיר בערך האיש שבא לפניו. שניהם עברו כאגדה בתוך העם, ובכל ההבדל בגדול שביניהם מבחינת האיכוּת האמנוּתית – איש לא נתחבב על המוני ישראל ויחידי ישראל יותר מהם. הצד השוה שבהם היה – ששניהם הדליקו אבוּקות של חדוה בחיינוּ, ביערוּ אחרי המרה שחורה וחידשו בלב העם צמאון לצחוק, - לצחוק שליט זה, שביטל את העוני ואת המרירוּת והוסיף כוח לחיים ולסבל החיים.
גולדפדן לא היה לנו חזיון תיאטרלי בלבד. הוא חלק מילדוּתנו, מחלומות ילדוּתנו. חלק מעשרנו, חלק מעניינו. הוא מצטרף אל מאפו, אל מעבירי הבשורה הראשונים. ודאי שלא היה אמן מובהק, לא היה פייטן מובהק – לא היה גם דרמטורג מובהק, לפי השגת זמננו. אבל היה כוח פוטנציאלי כביר, מאלה שמרמזים לדורות על אפשרויות סמויות מן העין. היה בכל דמו העליז לא רק איש־הבמה, כי אם כוח מחדש, מעורר, מגלה אוצרות שפונים. ילדוּתנו היתה חסרה תנחומים רבים בלעדיו, היתה חסרה משהו, שאין לו חליפין.
כוחו הה באיזה שרשים עמוקים, שאנשי ההשכלה לא היו חסרים אותם, אבל היו מתאַמצים לדכּאם בקרבם, והוא, להיפך, טיפח אותם, שמח עליהם, הבליטם בגאוה מיוחדה. בכל יצירתו הורגש יסוד זה, כסטיכיה עממית עזה, שהביעה המית לב סוערת – אהבה, איבה, שמחה, עצב והטביעה על כל אמצעי־ההבעה, גם כשהיו שאוּלים, חותם יהודי חריף כל־כך, שנכריוּתם פגה כולה מתוכם ונעשו חלק מעצמיוּתה של האומה.
יצירת גולדפדן מגלה בפשטוּת רבה את הפרוצס, המלוה את התהווּתה של כל שירה עממית. היא מראה ששירה עממית יותר משהיא מכוונת לעם לכתחילה היא נעשית על ידי איזו סגולות מיוחדות, שבזכותן היא נקלטת ככלי הקבול של העם. לא רק שירי־העם וניגוני־העם האוקראיניים, הרוסיים, והמולדביים בלבד נעשים שירי־עם יהודיים, כי אם אַריות של אופיריטות, פּזמונות של קברטים – כל זה מסתגנן מאליו, מותך התכה חדשה מאליו, כיון שהוא נעשה שגור בפי העם. על־ידי־זה שהם מוּרים ימים רבים בפיו, הם על כרחם מוטבעים ברוחו, מקבלים השפעה חוזרת ממנו, ועל־ידי צירופים והטעמות פנימיים, בלתי מכוּונים, הם נעשים חלק מנכסי העם. כאן מקרבת, כמובן, איזו נעימה משותפה, אבל כוחו של הותק הוא המכריע. בימינו שהקולנוע מביא לנו יום־יום ניגונים חדשים, כדי לבער אחריהם למחרתם, כמעט שאי־אפשר לניגון מן החוץ שיכה שורש, שיהא נקלט קליטת־עם, אבל בימים ההם, שההמונים היו רעבים לפזמון, לשיר־לב ולשיר־לצים כאחד – כוח הקליטה היה מהיר, ומה שנקלט – נקלט לימים רבים. הניגון הנכרי קלט מנפשו ומדמו של מזמרו היהודי, נתגייר על ידו ולא ניכר עוד מוֹצאוֹ.
התורה שמלמד אותנו החזיון גולדפדן הוא, שהיסודות הזרים נמחים מאליהם, אם הדבר מכוּון לצרכי האומה באותה שעה. ערכי־רוח, שהעם חסר אותם, הוא המכריע לזכותם, מזומן לחיים אינו אלא זה, שהוא ממלא חסרון מסוים בצרכי נפשו של הדור. המסורת טובה כל זמן שהיא נושאת פרי, כל זמן שהיא נעשית גורם לערכי יצירה חדשים אבל ברגעים שדלל כוחה, והיא מזקינה והולכת, הרכּבת היסודות הזרים אינם אלא מחזקים אותה, מחזירים לה את כוחה האבוד.
זה היה הכוח המושך של הצגת "המכשפה", שקמו לה כבר בינינו מזכּים ושוללים. עצם העוּבדה, שהתיאטרון שלנו העז להציג חזיון פרימיטיבי ב"המכשפחה", עוררה התפעלות. ההצגה משכה קהל גדול ובודאי תהא מושכת את הקהל גם בהצגות הבאות, אם תשוכלל יותר ותקבל את תיקונה לפחות לשיעורים.
אין ספק, שהצגה זו היתה עלולה להיעשות מאורע בחיינוּ התיאטרליים, אילו ידעה הרג'יסורה להרים אותה עוד טפה. לפרימיטיב זה שבתיאטרונו של גולדפדן יש טעם מיוחד, ודוקא כאן, בארץ, יש בו כדי לתקן משהו, ואולי גם לעשות שליחות גדולה. זה לא נכון, שהאופיריטה מנמיכה את שיעור קומתו של התיאטרון. מוריד חוסר־הטעם, מוריד מיעוט התרבות. ההצגה העממית מקרבת את ההמונים אל התיאטרון. כאן יש מקום לקו הבולט, הנחרת, וביחוד – לניגוּן שאין משפיע יותר ממנו. הניגון שהוּכשר לקליטה, הוא גורם חשוב הרבה יותר מכפי שמשערים אניני הדעת. ותיאטרון עממי רשאי להשתמש באמצעים "פסולים" מבחינת האָמנוּת, אם הוא עושה זאת באיזה מעוף, באיזו העזה – באותה קלוּת צוֹהלת, המכפּרת על הכל. כאן מתמזגת הסנטימנטליוֹת יפה עם הגרוטסקה – הטבעי עם המתמיה; כאן אין טבעי יותר מן המתמיה. השמחה הגדולה, המציפה את הבמה, סוחפת כאן את כל האבסורדום. האבסורד עצמו כאן יקר, נחוץ. גם שכספיר ומולייר מצהילים את הקומדיות שלהם דוקא לתממיות שבקומדיה מיטיבה הערמומיוֹת שבגרוטסקה.
הקהל נהנה מן ההצגה, אם גם הרגיש בפגימותיה. הקומדיה הזכירה נשכחות, הזכירה אותם הימים שכל הצגה גולדפדנית הסעירה את העיירה כולה, ולמחרת הבוקר היו זקן ונער מתהלכים ברחובה של עיר כשכורים ושרים את פזמונותיה מתוך כליון־נפש. הפגימות ציננו אמנם לא מעט. לא היתה הפעם התלהבות זו, התלכדוּת המונים בהצגות עממיות, בשירה עממית, אבל החמימוּת מלאה, אף־על־פי־כן את אוירו של האולם. היה טוב השוק. היו טובים הריקודים, הדיקורציות של ג'ניה ברגר ממש הצהילו את העין. לא כל השחקנים ידעו את הסוד של מזיגת חוֹם והומור, תום וערמומיות. אפילו הוצמך (מר גור), קומיקן בעל־כשרון, שמילא את תפקידו יפה, היה חסר עוד משהו פזיזוּת, עוד קלוּת, עוד קונדסיוּת – כל אותה חדות־הקבצן היהודית, המסערת, עוקרת, "משגעת". אבל היה זה הוצמך טוב, אם גם מצונן כלשהו, מיוּשב כלשהו: בכמה מעמדים נתן לנו דמות של ליצן יהודי, סחרן שמח, מבדח, טוב לב – רמאי שגם רמאוּתוֹ אינה אלא חומר לבדיחוּת־הדעת. כללוֹ של דבר: דמוּת יהודית עממית, אחד מאותם הליצנים היהודים, שהם רשאים בזכוּת בדיחוּתם גם לרמות.
דמות זו בלבד מזכּה את ההצגה כולה. ברם, היתה טובה בתפקידה גם היתומה (שינדלר) שכל הבמה היתה משוטטת בדמעותיה וביגון זמרתה. גם האם החורגת (ברנשטין־כהן) – אֵם חורגת לפי ההשגה של מעשיות־העם, עם כל ההפלגה שבאגדה. בכל הצגה עממית יסוד אגדי זה הכרחי. הוא המצדיק כאן כל הפרזה, כל הגדישוּת שבצבעים, הוא גם מחייב אותם.
מובן, שהילדים היו גם כאן נפלאים. התלהבוּתוֹ של האולם כולו עורר ביחוד מוכר־הלביבות (חנלי מאירצ'יק). המשחק היה מלא חן אין־קץ. חדוות הקונדס היהודי, השוכח את תגרנותוֹ ואת רווחיו, משוּך כלו אחרי נועם זמרתו, היתה שופעת ממש ונגעה עד לב הרואים בעוֹני זה, שאינו מרגיש בעצמו – באושר זה של ילדוּת, המשכּחת, הסולחת, המבטלת מאליה כל כיעור והופכת גם עניו של עולם למקור יופי וברכה.
הרגעים האלה – הם, כמובן, העיקר בתיאטרונו של גולדפדן. הם מגלים בתוך הערבוביה של שטות ופנטסטיקה וקפיצות בלתי טבעיות מענין לענין את יסוד האמת – את נשמת העם, שידעה להתיז גם בתהום דלוּתה ניצוצות עליזים, מאירים; מראים שמעולם לא בטלה השמחה ב"עמק בכא" זה.
אין זאת הערכת ההצגה לפרטיה, כי אם רשמים בודדים שנתעוררו בי עם המשחק. עם כל הפגימות שבהצגה זו, שמחתי על הרעיון להראות עוד פעם את גולדפדן. ידעתי מלכתחילה, שדוקא הצגה כזו דורשת תרבות של משחק גדולה, כוחות רבים, אמצעים רבים. הביום כאן קשה ביותר. כאן צריך כל פרט לשוב ולטעת – ושלא להזיזוֹ ממקום חיוּתוֹ. צריך הכל לחדש – ועם זה לשמור על הגוון העממי היסודי. על כל הקושי הזה לא היה בכוחו של התיאטרון להתגבר. אבל היו רגעים יפים במשחק, וההצגה כולה לא היתה לבטלה
מנשה רבינוביץ' - על המוסיקה של "המכשפה" המחודשת - 'דבר' - 29.11.1935
אין לעבור בשתיקה על נסיון להחיות אופיריטה מאת גולדפאדן. סופר־מוסיקאי חובב זה, אשר הניח יסוד לתיאטרון המוסיקלי שלנו ראוי שנקדיש לו תשומת לב, ונקדם בברכה כל הזדמנות להכירו. וכאן מקור אכזבתי מהצגת "המכשפה" האופיריטה ניתנה לנו בצורה כזאת שאין לדעת מה בהצגה יש ליחס ליוצר האומנטיקאי ומה הוא פרי רוחם של המציגים. יתר על כן: אותם הקטעים אשר כל מסתכל יכול היה לומר בודאות שהם הוכנסו ביד בלתי אמנותית ביותר לגוף ההצגה היוו את פסגתה והאפילו על "המכשפה". כונתי ל"קאריוקה" אשר ענין אותי מאד, כי עדיין לא נזדמנתי לאותו בית קפה מפואר, אשר בו נעשה רקוד מוזר זה תענוג קבע מדי ערב בערב, התעניינותי גדלה עוד יותר עם הופעת זוג הרוקדים בתנועת ה"ריביו", להוכיח שבקרוב נזכה גם לסוג אמנות זה בתוכנו. הסתכלתי ונהניתי. אבל מטרת בואי להצגה התרחקה ממני וגולדפאדן נשאר סתום בשבילי כמלפני ההצגה.
כבר עם צלילי האוברטורה הראשונים, הוברר לי, שהנסיון לחדש את נעורי "המכשפה" לא מצא כאן את פתרונו. הסקסופון – זה הכלי אשר זכה לפרסום רב בזמננו לאחר שנים של שכחה והתנגדות – בא כאילו להעביר את להטי "המכשפה" לסביבתנו. אבל צליליו קשורים כל כך בז'אץ ובמודרניסמוס, עד שאין כל אפשרות לשמעם כואי למחזה מהתקופה של גולדפאדן. והן זהו העיקר. הצגה של "המכשפה" צריכה להחיות קודם כל את העירה הקטנה על הרומנטיקה המוגזמת עד כדי חולניות בתוכה ועל אופן חייה הנראה לנו עתה – מתוך פרספקטיבה היסטורית – כמעשי להטים וקסמים בלתי מובנים לנו ביפים ובזרותם. "המכשפה" אינה רק אופיריטה יהודית, כי אם היא סמל של תקופה בחיינו. השיר:
"לא, את מירלה לא,
השאירו אותה, רק אותה
בשבילי בעולם כולו"
שלט ברחוב היהודי במשך שנים רבות. לא מועטים הם האנשים אשר מצאו בו תנחומים לצרותיהם הרעות והקשות וגם המגוחכות והפעוטות, בצרתו זו של מרכוס חסר ה"מירלה". ומה רב מספר האנשים, אשר נעימתו של השיר היתה כסם מישן לנשמתם להשתיק כל תנועת מרץ בתוכה. כשיר ערש זה המלוה את התינוק להרדימו, כך היו מגינות אלה נפזמות ללא הפסקה ומשתקות כל רצון פעולה. את התקופה הזאת צריכה היתה "המכשפה" להחיות. את מכאובי נפש אלה צריכה היתה להבליט. את שיא הפרובינציאליות בחיינו צריכה היתה להעביר לעינינו ולאזנינו ביצירתו של גולדפאדן. במקום כל אלה זכינו ל"קאריוקה" ולרקודים וּוריאטה בלווּי סקסופון.
אמנם חידוש הכלים והתאמת יצירות מתקופה קודמת לרוח זמננו אינו נדיר בתקופתנו. הנה זכינו לשמוע בברלין את "אורפיאוס" (מאת אופנבאך) בלווי תזמורת ז'אץ כשהוא מופיע לבוש צילינדר לפזם את פזמונות השאול שלו. עיבודים אלה נעשים עכשיו לעתים קרובות משתי סיבות: עניות הקומפוזיטורים, שאין בכוחם להמציא יותר נעימות מלבבות את הקהל. השמוש בצלילים הוא כח מרובה עד שאין כל מקום לחדש במוסיקה המכוונת בעיקרה להנעים על השומעים את רגעי מנוחתם. מסיבה זו רבו הפלגיאטים, וכשדבר זה התחיל להתבלט יותר מדי לאוזן השומע, נאלצו הקומפוזיטורים להפסיק את יצירתם ונהפכו למעבדים. כי – וכאן הסיבה השניה לריבוי העיבודים – אלה נחשבים לרכושו של המעבד, מכיון שזכויותיו של הקומפוזיטור היוצר פקעו מזמן. אבל אין לשכוח שעיבודים אלה דורשים שני תנאים: כוח חיוני ביצירה המעובדת, אשר ימשיך את השפעתו עד זמננו, ועיבוד מוצלח, אשר יבליט ביצירה את הדרוש הבלטה. שנים אלה לא הוכחו לנו בהצגת "המכשפה". עשרה המוסיקלי אינו רב ואין הוא מסוגל לענין אותנו. ובנוגע לעיבוד, הרי במקום להבליט האפיל. מכאן ההרגשה שהמאמצים לא הביאו ברכה ושהפרובלימה של גולדפאדן לא מצאה את פתרונה בהצגה זו של "המכשפה".
בעיתון דבר (21.11.1935) הופיעה הידיעה:
הצגת הבכורה של האופירטה "המכשפה" מאת א. גולדפדן ע"י הקומדיה הא"י במוגרבי, עברה בהצלחה והחגיגיות. בקהל הודה למשחקים במחיאות-כפים ובזרי-פרחים. בגמר ההצגה התכנסו ידידי הקומדיה הא"יית, סופרים ועיתונאים למסיבה בקפה "אופירה".
*תודה לד"ר נגה רובין שעזרה בהכנת הביקורות