ליליאום
תיאטרון האהל ביקש מאלתרמן לתרגם את מחזהו של הסופר היהודי-הונגרי פרנץ מולנר "ליליאום" אשר נכתב בגרמנית. מולנר העלה במחזה את דמותו של מפעיל נדנדות בפארק שעשועים, ליליאום שמו, שבשל מעמדו ההחברתי הנחות וחינוכו הלקוינקלע לשרשרת של מעשי אלימות המוליכים באופן בלתי נמנע לסופו הטרגי.
הבמאי היהודי-וינאי הנודע, פרידריך לובה, הוזמן על ידי האהל לביים את ההצגה והוא גם שעיבד אותה. הגרסה העברית שהכין אלתרמן התבססה על עיבוד זה.
הצגת הבכורה היתה ב- 26.6.1935
 
ד"ר אליעזר לובראני - דבר - 30.6.1925
משזכה מחזהו זה של פרנץ מולנאר להיעלות על במת "אהל" – הרי ששאלת הרפרטואר נפתרה בשבילה, כי מחזות "טובים" מסוג זה אפשר למצוא בשפע בכל הלשונות. מולנאר משמש ראיה חותכת לכוח משיכתו של הממוצע המבריק ולאזלת יד באחת. הוא בעל מלאכה זריז. מחבר מחזות לפי הזמנה "מלמעלה". בעל חוש ריח מצויין. מחונן בבארומטר תיאטרוני רגיש: יודע להגיש מי על כל זעזועי קופת התיאטרון. בן־חיל בכל אשר יפנה. משהופיעו אייכמן וגירהארט האופטמן על במות אירופה, נתעוררו השאננים והכריזו: רגמו אותם! עשרות בשנים נמשכה המלחמה בשני אלה, שלא באו לשעשע, אלא להסיר את הלוט מעל פני החברה והאדם המתענה בקרבה. ואילו פרנץ מולנאר, משהופיע מחזהו הראשון, קנה את עולמו בשעה אחת. יושבי הקורפירסטנדאם, פארק ליין ו"פיפטי אייביניו" התמוגגות מנחת. נמצא להם סוף־סוף בעל פאטינט להפגת השעמום, הבא מתוך שובע. הריצפט קבוע לדורות ופשוט בתכלית הפשטות: 50 גראם סנטימנטליות מסולפת, 50 גראם בדיחות דעת תפלה, כל אלה מלוכדים יפה בדבק הבינלאומי אשר שמו "קיטש" – "נשמתי, מה לך עוד"?!
 
מי לידינו יתקע, שציבורנו לא יתחנך להאמין, כי אכן זהו מחזה סוציאלי? אי איפקטים משוהים בששר צעקני ומתובלים במקצת ניבול־פה, דיים לטבוע על היצירה גופשנקא של מהפכנות? כאן הוא מקור הסכנה. חוסר טעם שלוב זרוע עם זיוף. אי כאן הרקע הסוציאלי, הקובע את גורלו של הגבור? וכי בשלבי נשים עלה ליליאום ובתהומותיהן נפל? לא. הוא כרע, משום שלא היה לו כסף ללמוד. ואותם ריבוא מיליונים העובדים בעולם, כלום היו זקוקים לתופעות זהב כדי ללמוד את העמידה ליד הסדן והמחרשה? וכי ניסה ליליום לעבוד באמונה, אלא שמפאת צוק העתים לא מצא עבודה? האמנם זאת הטרגדיה, בעינינו אנו העלובים והמקופחים, שבן־אדם מוכרח לרסן את יצריו? האמנם הטרגדיה הפרולטרית מתחילה בו במקום, אשר בו תוקע יחפן את אצבעותיו המפונקות לתוך כיסיהן הדלים של המשרתות? אם עלובה, כשהיא נאלצת מתוך עוני להוציא את בשרה השוקה – הרי זה פרודוקט של המשטר הקיים, שיש ללחום בו. אדם הרוצה ורשאי לחיות ועבודה אין, כשהוא נעשה גנב ומפוצץ קופות פלדה – הרי זה פרודוקט סוציאלי של החברה בה נמקים המוני האדם. לא, אין חלקנו ו הסימפטיה שלנו עם הלילי ומים, ואפילו הם מצויים בנוף העוני. אין זה, אלא אחד מבני הלומפין־פרוליטריון, הקובעים לשלילה את נפשה של תנועת העבודה.
 
אלא שמולנאר זה, עם כל היותו שטחי, מוקיון, מצוחצח ותפל, יש וכמה טיפות של טל־אנושי זולפות באורח בלתי צפוי על חלו הנפשי של אחד מדחליליו. המשרתת יוליה, מאום אין לה בעולמה זולת עדינותה לאהבה טהורה, נפשית, פשוטה ולשמונה קרונים. ליליום אינו הוגה, אלא ב"ממתקים". משנוע לה הדבר, היא תמהה מאד ואומרת בפשטות מזעזעת: "הן בעצם ידי אתן לך את הכסף ואת הכל..." ובסוף המחזה, כשמופיע ליליום כעולה בלתי ליגלי מעולם האמת, וסוטר על יד בהו, לוחשת האם, שבעת היגון: "יש מכות, שאינן מכאיבות כלל - - "
 
עצם ההצגה, על אף מגרעותיה וחוסר הטעם שבה, מתייצבת לפנינו כקידמה טכנית־מקצועית של אנשי "אהל". הבימוי נעשה מתוך הקפדה וכובד ראש. פרידריך לובה, (האם הוא האחראי לבחירת המחזה?) ניתן לו להפגין שיטת משחק ריאליסטי, לפי נוסח גרמניה. יש להודות, שה"פיאנו" שבמשחק נשמר הפעם בטעם רב. הפרזה כמעט שלא היתה, אלא שהבמאי אחראי לכמה נקודות קפאון שבעלילה. שיחת הנערות על החיילים, צביונם, תפקידם והבדליהם, היא מיותרת בהחלט, כי אסור שיהא בדרמה אפילו משפט אחד, שבהיעלמו ייפסק שטף העלילה. גם המונולוג הארוך של יוליה ליד גווית ליליום טעון קיצוץ יסודי. שתים שלוש מלים תוספנה כאן הרבה יותר מן המחקר הפסיכולוגי.
 
תרגומו של נ. אלתרמן היה נאה והולם את הנוף הבימתי. ג. ברגר לא קלעה הפעם אל המטרה. שתי תמונות, זו של מסילת הברזל ושל בית־הדין של מעלה, הצליחו בידה. אך ליסוד יסודו האופטי של המחזה – עולם ה"לונה פארק" – נשארה חייבת הרבה. אילו הפעילה אתה תמונה הראשונה בצבעים צעקניים, בבליל צוּרות וצבעים, כי עתה היתה האפרורית של ה"פנים", העבר השני של המטבע המבריק, מובלטת יותר. תחת זאת היינו שרויים באפרורית תוך אפרורית.
 
סוף־סוף ניתן למשחק המחונן צחובל תפקיד כהלכה. למרות הזיוף שבדמות, כפי שיצאה מתחת ידי המחבר, האמנו לו. משהו מוכיח נושא הימנו. האמנו גם לשמחתו לקראת הבן. הרי כל אדם – ואפילו המושחת שביניהם – יש לו בחייו כמה רגעי דממה. רגעים שבהם הוא חש את שרשיו הקוסמוס פרוע ו"מטונף" זה. ד. קסטלניץ לא מצאה את הדמות והניב ההולמים ל"וואמפ" ("ערפד") בן־פרברים זה. חיה'לה סנקובסקי שופעת השראה. מרגישים בה, שהיא מקשיבה לרחשי נפשה. אך עיקר כוחה לפי שעה באלם. בדוי ללא צליל, בזעקה ללא מילול, משהו אציל עולה בה. את י. ברקאית אין לקבל בצורה זו. הרי עליה לייצג בת־כפר טפשונת ולא גימנזיסטית צמאה לסנסציות. ההפרדה לא תסולח לה. ח. שיינטל היתה דבוקה יותר מדי לשיגרא. לא הצליחה לשרטט דמות בעלת צביון עצמאי. גם איינשטיין היה חיור והסתפק במילול בלבד.
 
דמות משורטטת כהלכה הקים ש. פופוך. ייצג את הזעיר־בורגני כמות שהוא. על עריגתו למנוחה ושובע בתחום חצר, אשר נתחם לשושנה פרלמוטר בתפקיד לואיזה, נער בבהירות נפש. משזעה בקרבה, לראשונה בחייה, האשה המתעוררת, ידעה לשקף בעיניה משהו גורלי. א. חלפי היה האנוש היחידי, שהתהלך על פני הבמה. בעל פרצוף מסויים. לא רמז בלבד, את האדם כולו ראינו. שני תפקידים נמסרו לידי גבאי. בתור קופאי נשאר מטושטש. אך דמות הד"ר רייך צוירה בתבונה. ז. ברבן, כיו"ר בית־דין של מעלה היה מתקתק כרצון המחבר.
 
מה נותר לאחר ההצגה?
מבט אילם של חיה'לה־ווּליה. זעקה ללא קול של שושנה־לואיזה, עסיסיותו של צחובל־ליליום, ברק כשרונו המפעפע של חלפי. קידמה בשטח המקצועי־טכני, אך־אנא אל "תשמימו" להבא. לא מן השמים ניושע. הנה הארץ לפניכם. רחבת ידים. על גורלו של העמל התלבטויותיו של האדם. וכנפים יש, כנפי יצירה, שאינם עשויים קרטון.

 
אורי קיסרי - דואר היום - 4.7.1935
שופע־נעורים ופרוע, יחפן וחצוף, גס, רגיש, שטוף־זימה ואומלל, זה וכזה הוא ליליאום. החברה לא דאגה ללידתו והוא הופיע על אם הדרך של החיים כשהוא עולה מן הסמטה, ככל הממזרים, ילדי החטא ואהבה. אטאוויזם או מכת הגורל? – כך או כך, ליליאום ישאר בסמטה. יש לו לב רוטט וטוב ונדיב, לב גדול יותר ממידת גופו... מסיבות־חייו ותנאי הדלות, העושים להם מסגרת, לא יוכלו שאת את הלב הגדול הזה. מולנאר, ככל היוצרים והאמנים, בבואו לתאר במכחולו את חיי הפרברים, את הרפתקאותיהם של האנשים ש"מחוץ לחוק", אנשי הפנס העמום והאדום, הפגיון, הבשרים והפרוטה, מוכרח הוא להאחז באידיאליזציה מסוג ידוע, זו ההופכת את הזונה לאשה ש"תעתה בדרך", ואת הסרסור, המזין עצמו באתנן שלה, למסכן שנולד ברחוב, לא קיבל חנוך ועל כן הקיאה אותו תורת המוסר. אולם אליבא דאמת ליליאום הוא אהוד ללבנו כל כך, עד שאין אנו זקוקים כלל לתעודת ההמלצה של אביו הרוחני פרנץ מולנאר; ליליאום כאן משמש לנו סמל, סמל האדם באשר הוא אדם, שעלה ונבט וצמח מן האדמה, ממש כעץ־הלילך או כשיח־השושנים. אין אנו רוצים כלל וכלל להמציא לו סניגוריה. ליתן לו סעד של אידיאליזציה ולהכריח את הנערות שבאולם להזקק למטפחותיהן בבכותן את גורלו של ליליאום, שאילו למד ונתחנך יכול היה להגיע ל"תכלית טובה יותר" ולהזרים את זרם חייו באפיק־הנהר השוקט, להיות פקיד בבנק, או משרת בדואר, או מחלק־כרטיסים ברכבת־הטראם, ולהיות מאושר...
 
להיפך. אנו סוברים שאילו היה ליליאום משהו בורגני יותר, מיושב יותר וסולידי יותר, כי אז היה לנו לזרא. ליליאום הוא סמל, ולאמתו של דבר ולעמקו של דבר הרי זו הדמות הסימפטית ביותר שאתה יכול לפגוש בדרכך. היא מצוידה בשפע נעורים, בנימת הדרור, ברגישות דקה ובתוגה סוככת. ארבעה אלמנטים אלה, בבואם לתקוע יתד בנפש אנוש, יוצרים אותן הדמויות האומללות והגדולות המצילות עוד בימינו, מתוך יון המכונה והחשבונות, מעט מן הרומנטיקה וההוד. ואם חיה בנפשנו, מתוך אינטואיציה סתומה, סימפטיה זו אל ליליאום כמוש הוא סימן שבכל אחד מאתנו חי ונושאם "ליליאום" בזעיר אנפין.
 
זמן המחזה הוא זממנו, והמקום בפרברי עיר גדולה. "לונה־פארק", אחת התחנות האחרונות, השרידים האחרונים, של האילוזיות מימים עברו. כאן השעשועים והלחם דרים בכפיפה אחת, בדלות ובעוני, אבל בכפיפה אחת... וחייכם, אנשי סטנדארד ומוסיקה אוטומטית, שאין הם אומללים כל כך! והקהל, זה הכולל את ההמונים הזורמים מכל עבר, אינו שקוע ואינו נגוע בטפילים של סנוביזם. הפרוטות שהושגו בזיעה ניתנות כאן מכל הלב, למען זכות הקורטוב של אילוסיה. והאילוזיה נמזגת כאן על ידי המתגושש הכושי ו"הספיקר" צרוד־הקול, על ידי הסוסים העשויים מעץ והדוהרים לקול מנגינות, ובעיקר ניתנת היא ונמזגת אילוסה זו בהנפתן של הנדנדות, העולות ויורדות ושופעות עליך כאילו מן ההפקר את רטט החדוה הסתום. מסביב טורפות המנגינות את הרוח וגרונות הנעורים שופכים צלילי כסף מתוכם. והנדנדות עולות ויורדות, מעלות ומורידות את הלבבות הפרימיטיביים האלה. נוסכות עליהם בלא יודעים הזיות של עולמות נסתרים, ספק על גבי אדמות רחוקות וספק על כנפי הדמיון. מאז אנו תינוקות הלכו לבותינו אחרי הנדנדות! בעריסה נדנדה אמא, ונדנדה אחר כך אחות בחצר, כשבין העצים קשרו נדנדת־ילדים, ואחר כך עלינו בנדנדנות במגרשי אספורט, וכך הלאה והלאה והלאה. וסבור אני כי לא במקרה שלח מולנאר על פני הבמה את יצירתו מנוקדת־מוצא זו של "שיר הנדנדה הגדולה". יש בה בנדנדה דבר־מה המעלה אותך, המרים אותך מעל פני האדמה... ומאד ייתכן שבקש המחבר לסמל בה משהו. אם ליליאום הוא מניף־נדנדות דוקא, הרי שלא מקרה הוא, ו"שיר הנדנדה הגדולה" סוכך עליו בלא יודעים ומגן עליו שלא יפול לחלוטין בחלאת הפרברים ויהי "אף על פי כן ובכל זאת ולמרות הכל" "בחור טוב בעל לב נדיב"...
 
הנדנדות אינן שייכות לליליאום. הוא אינו אלא שכיר־יום אצל האלמנה מושקאט, בעלת השעשועים. אולם הקהל מכיר את ליליאום על בוריו, אוהב אותו ודבק בו. ואין פלא, שבחור זה, הממזג בו משהו מבן־בוהימה ומשהו מסרסור־של יצאניות, גורם פרפורים מיוחדים ללבותיהן של הנשים, הראשונה היא הגברת מושקאט בעצמה. היא משלמת לליליאום בעד הנפת הנדנדות וגוזלת מידיו פירורים מזקוקי הגבר שבנפשו. אולם ליליאום אינו מסתפק באלמנה מסורבלת ושחצנית זו. עלינו להבין ש"נשים אינן חסרות לו". המטרונא שלו, האלמנה מושקאט, החיה גם היא בתוך האוירה הזו של הפקרות, מקבלת עליה את דין התנאים ואינה דורשת לה סמכות מיוחדה. אולם כשעולה פעם על הנדנדה הנערה יוליה, חשה האלמנה באינטואיציה המיוחדה לנשים שרוח פרצים נכנסה בלא יודעים ללבו של פקידה־מאהבה. היא סוטרת על לחיה של הנערה הזרה, והואיל וליליאום מגן עליה, מפטרת היא אותו מעבודתו. חסל סדר נדנדות והגורל מכנף על ספסל אחד שבגן את התום ואת הבזיון, את הנעלה ואת הרקוב. יוליה, שעל פי מעמדה היא משרתת, אינה יודעת את נפשה. אולם בלא יודעים היא נקלעת אל ישותו של ליליאום... היא אינה זזה מן הספסל כשמסבירה לה חברתה שבאם תאחר לשוב לבית אדוניה תאבד לה משרתה, היא אינה זזה מן הספסל כשמופיעים השוטרים ומספרים לה מיהו ה"תכשיט" היושב בחברתה... היאא אינה זזה, לא מפני שהיא אוהבת את ליליאום, אלא מפני שאינה רוצה "שישאר לבדו". וכך לא תשאירנו "לבדו" במשך שנים ושנים, עד היום האחרון, שלו, ואחר כך שלה. זהו מומנט נפלא, אצל מולנאר ואצל לובה, והאהבה החמה והחזקה, זו שלא מדעת, נמסרת כאן בפשטות הנוגעת עד הלב.
 
אחר כך קולחים חיי הזוג בתוך הדלות והמחסור והאהבה והיסורים. ליליאום אינו יכול לנהוג ביולה אחרת מאשר נהג עד היום בנשים... הוא מכה אותה, משיל אותה וממרר את חייה. אולם, כשהיא מגלה לו כי הרתה, מתחוללת בלב הריקא הזה מטמורפוזה אמתית. הוא חדל אפילו מאותו רגש בושה החי באוירה זו, בושה בפניה רגישות... השריון של האכזריות והגזות, שהיה מכסה אצלי ליליאום על ל בטוב ונדיב, נופל לחלוטין והוא משתולל והופך למאושר. "יהיה ליל ילד... יהיה לי ילד"!
אולם בנין החברה הוקם על ידי אדריכלים אכזרים. ללדת, לחנך, לאכול – לזה דרוש כסף, וליליאום לא מד מאולם כיצד עובדים ומרויחים... הוא היה נולד בבוקר וגווע בערב ושב ונולד למחרתו בבקר... ולאורח חיים שכזה – אין צורך בעבודה ובכסף, אולם עכשו, שהוא עלול להעשות אבא, הכרחי הוא שיעלה על המסלול של דרך המלך. כיצד?
חברו פיקשור מדבר על לבו לרצוח ולשדוד. הכסף הוא כסף וריח אין לו. הם יעשו את ה"עבודה" בשותפות ויצאו אחר כך לאמריקה... אולם הסצנריו של פיקושר היה דמיוני ותים במקצתו ההתנפלות אינה מצליחה וליליאום נתפש על ידי המשטר.ה אבל הוא עוד מספיק לעשות דין לנפשו בתקעו פגיון ללבו. חסל סדר ליליאום! מסתבר שלא היה רוצח ולא היה פושע ולא היה אפילו סרסור לנאפופים.. היות, ואילו היה כל אלה, כי אז לא נתפש ולא הלך אחרי יוליה ולא היה מאושר לרעיון כי יולד לו ילד...
 
כאן היה יכול בדיעבד לשים מר מולנאר קץ לדרמה שלו. אבל מסתבר שהיתה עליו רוח אלוהים והוא חרג מהמעגל הדרמתי, החריף והריאליסטי, ועלה והעלה אתו את כל החבורה – השמימה. מכאן ואילך אנו ברקיע, אצל המשטרה של מעלה. לנגד עינינו פורש המחבר תמונה עסיסית בהומור שלה, כיצד המשטרה ה"עליונה" שופטת את המתאבדים לדעת. אנו רואים גם את ליליאום המתוכח עם השופט האימפוטנטי בסגנון הפרברים השחצני, סגנונן של הנדנדות אשר לגברת מוקשאט. הדיין חורץ לליליאום שש עשרה שנות ביעור בגיהינום ומבטיח לו שבתום שש עשרה השנים יוכל לרדת לאדמה ליום אחד, לעשות מעשה טוב ולכפר על ידי כך על חטאיו ולזכות בישיבה בגן העדן.
 
לבסוף, בתמונה האחרונה, לאחר שש עשר השנה, אנו רואים את יוליה ואת בתה כשהן סועדות... ליליאום מופיע בדמות עני, ובין שלוש הנפשות מתפתחת שיחה ריאלית־דמיונית. ליליאום מבקש לעשות דבר־טוב... למען זכות בגן־העדן... אבל האינסטינקטים שלו לא הוכחדו כנראה לחלוטין בתקופת שש עשרה שנות הגהינום, והוא מרים ידו וסוטר לה לבתו על לחיה...
 
זהו החזיון, המתחיל כחזיון של ארח־חיים ונגמר כחזיון־של־תיזה. אין ספק שמבחינה שירית יש להן לתמונות האחרונות חטיבה יפה ורומנטית, אבל דומה שכל המעשה עם המלאכים, עם משטרת הקב"ה ועם ה"מעשה הטוב", הוא מכביד במקצת על אנסמבל היצירה.  מה מבקש מולנאר לומר לנו ולהוכיח לנו?  - שהחברה רקובה ושהבעיה הסוציאלית טרם מצאה את פתרונה?  מה עלינו להבין מהמפנה אל עבר התיזה שלו?  שהפשע, הרצח, ההוללות ושחיתות־המוסר הם תוצאה ישרה מחוקות החברה הרעועות, מהבערות השולטת מחוץ לבתי הספר הפתויים ברוחה לגבי המעמד השליט והבורגני, תוצאה מהחרם המסורתי על ילדי האהבה והרחוב שהדביקו להם תו של ממזרים על מצחם?  - על זה נוכל להשיב, שהפתרון לבעיות הכואבות האלה אינו מצוי בשום אופן אצל הדרמה העסיסית.  אין אנו נרתמים להלך־רוח זה הנוקט בטעות שהחנוך הוא תריס בפני הפשע.  השפע מצוי בכל אחד מאתנו, ולא האוצרות, שהנחילו לנו מחנכינו, מנצחים על נימת־חטא זו שבקרבנו, אלא המקרה הסתום והעיור, העשוי מומנטים מומנטים, דוגמת חוליות חוליות.  וכל מה שמולנאר רוצה להוכיח יותר ולהשתמש בליליאום כשוט מצליף על פני החברה, כן אנו מתרחקים ממנו ומשתחררים מכחו הדרמטי.  הוא טוב וחזק וכובש אותנו דוקא כשהוא אומר ואינו אומר, מגלה טפח ומכסה טפחים, מרמז, מחייך בקב אחד של מרירות, כשהוא בונה ש"י מומנטים דרמתיים העשויים מזיגה נפלאה של ריאליזם ופנטסיה, של הומור ואהבה לכל אשר נברא בצלם אדם. הואיל ויש בו במולנאר דבר מה מיוחד, הבוקע ועולה ומצבץ מכל רפליקה ורפליקה של גבוריו:  זוהי אהבתו לכל אשר יצר האלהים, זהו רגש הסלחנות החי ונושם בקרבו לגבי האדם, הטוב ביסודו, האומלל בדרכו.
 
ועל כן לא טוב בעינינו הסיום השמימי. מתקן־החברה מולנאר, הרבולוציונר מולנאר, שוקע בעצמו לבסוף בטיט המסורת הבורגנית. לאחר שש עשרה שנות ביעור בגיהנום אין הוא יודע להבטיח לנענש דבר מה חדש יותר, נעלה יותר, הורס הישן ובונה־חדש, מאשר את "הכניסה לגן העדן"? אבל את זאת הן הבטיחה לנו כבר הסבתא, האמא, האומנת והמורה! לא היה רצוי איפוא לעורר את התיזה לצורך פתרון רוטיני כזה.
 
פרידריך לובה העתיק את מולנאר אל הבמה שלנו בטון ובסגנון המנחילים לו כבוד. יחס רצינות ואהבה לדרמה – ג'סטה ומלה כאחד – שופעים מן הבמוי של לובה, האמן הדבר כנראה בשיטה הנוקטת: "יותר אמת ופחות להטים"! ארשה לעצמי, אף על פי כן, להעיר על הסצינה הראשונה החסרה את האתמוספירה של ה"לונה פארק". המוסיקה חיבת להיות אימפוטנטית יותר, לקרוע ממש את השחקים, כיאות למוסיקה של יריד... ומה אפשר לדרוש מ"הרמושקה" יחידה בידי בחור יחיד?! האנסמבל אינו פעיל למדי, ומוזר שדוקא ה"אהל", שהרגילנו במשחקי־המון מצוינם, אינו בורא כאן על הבמה את פעולת ההמון הנדרשת. הנדנדות אינן מתנדנדות... על כל פנים אינן עולות למדי באויר! חסרה רוח, חסר אוי,ר חסר מרחב בסצינה זו!
 
ש. צחובל, שעל שכמו הטילו תפקיד הסרסור הרומנטי, היה מלא אספרי, ניצוצות, כשרון ופלסטיקה. אבל הוא לא העמיק למדי ודומה שהשתעשע בקלילות. דומה שאמר לליליאום: "אל תדאג... יהיה בסדר... אני "מסדר" את כל התפקידים וגם אתה תצא אצלי כמו שצריך"". ובכן, עלינו לומר לצ'חובל, שלפרקים "לא יצא" ליליאום כמו שצריך. האינטרפרטציה של המשחק המצוין הזה לא היתה קבועה, וכאן עלתה ושם ירדה, ויצרה על ידי כך אנסמבל מלא סתירות ודיסוננסים. מומנטים מצוינם ומונטים לגמרי מזויפים שכנו אלה בצד אלה. צ'חובל שיחק את הסצינה השניה, על הספסל עם יוליה, בהבנה רבה ובדקות. כל התמונה השלישית, כשוא חסר פרנסה, תלוש ומדולדל ומתפתה על ידי האלמנה מושקאט, ואחר כך עליתו העילאית לקראת הילד שיולד לו, כל התמונה הזאת היא מעשי ידי אמן. ההיסוסים לנוכח הפשע והגשמתו, ואחר כך הסצינה של ההתנפלות, כל זה טוב וקולע. תקיעת הפגיון והנפילה אל התהום יש בהם מן הג'סטה של הטרגי קונים הגדולים. אולם הסצינה הששית, זאת אומרת דבריו האחרונים של ליליאום לפני מותו, והסצינה השמינית, המייצגת את שיבתו אל אשתו ובתו לאחר שש עשרה שנה, הן באמת ובתמים עלובות ולמטה מבינוניות. ונאמר נא לאחרונה שצ'חובל מגזים במקצת, לפעמים, בהבלטת אגן־הירכים. הג'סטה הזו מיותרת היא, אף על פי שהיא מוצאת חן בעיני הגלרייה. בפרברי הכרכים ובסמטאותיהם אין "לילי אומים" כאלה.
 
ד. קסטלניץ שרטטה דמות נאמנה ושחקה את האלמנה מושקאט בכשרון רב. הטפוס "כפוי הטובה" הזה מבחינה דרמתית יצא אצל קסטלניץ כשהוא שופע אנושיות. בתמונה הששית, בפגישה עם יוליה על יד ליליאום המת, היתה ירידה ידועה מן הפסים... אבל לא קסטלניץ ירדה, אלא האלמנה מושקאט ירדה... ועל כך אין לנו אלא להתריז דברים נגד הדרמטורג הבקי והמנוסה, שנכשל בסצינה ובמומנט מזויפים.
 
י. ברקאית הגזימה בסילואטה של החברה מירה, המליחה והגדישה את הסאה. ש. פופוק היה מצוין, וכמה מאלפת היא עליתו והתפתחותו של משחק אחראי ורב־יכולת טבעית זה! ש. פרלמוטר קלקלה את אחד התפקידים הפנימיים, הדקים והנעלים שבמחזה, תפקידה הקטן והקשה של לואיזה בת ליליאום ויוליה, בעיניה היה צריך לשכון דבר־מה מנר־התמיד של אמה ומאבוקת ההפקר של אביה. קולה ותנועותיה היו חייבים להיות אמוסי־אהבה, גורל, תוגה... לצערנו ראינו לפנינו נערה כפרית ולא יותר. א. חלפי מעניק לנו בכשרונו המיוחד את דמותו של פיקשור הפושע. כבכל תפקידיו של חלפי ("בשפל", "אופירה בגרוש") כן גם כאן, אתה אוהב את הפנטסיה העצית, האינדיווידואלית, של חלפי זה, העושה את תפקידו לא מחתיכה אחת, גוזר לא במספרים גסות, אלא טווה ורוקם מאריגים אריגים, יקרים ועדינים, וזורק עליהם אחר כך, בבזבוז של נסיך עשיר, ניצוצות ואבנים יקרות. סילואטות טובות נתנו גם י. גבאי וז. ברבן, הראשון של ד"ר רייך והשני של שופט חוקר.
 
אולם העיקר טרם נאמר, יוליה, אהובתו ואשתו של ליליאום, מצאה את האינקרנציה שלה בדמותה ובצלמה של ח. סנקובסקי. ולא מתוך גנדרנות פרופסיונאלית שמרתי אותה לאחרונה. פשוט, אין אני סבור שאפשר להוסיף דברים על משחקים אחרים, לאחר שהדמות הזו שבה וחיה לנגד עינינו. מי היא סנקובסקי? מאין הופיעה ועלתה? שמה על התכנית לא עורר אפילו שמץ של סקרנות. אבל יהי נא העוז לשמוע ולקרוא, שכל שבע המחלפות צמחו לה לנערה זו בלילה אחד. אין לכחד, שגם אצל מולנאר הצליחה הדמות הזאת עד מאד. יוליה, הרי זו האשה באשר היא אשה, זו שכל חייה אינם אלא איטפה ארוכה של תוגה ותפילה. יוליה הרי זו האשה הנצחית, שגם המכונה המודרנית לא תוכל לה. האשה הנותנת ונותנת וחוזרת ונותנת וכך עד קץ הקצין, נותנת ואינה מבקשת דבר בחזרה. יוליה זוהי האשה האוהבת ואינה יודעת שהיא אוהבת, אוהבת ואינה מכריזה על אהבתה, אוהבת ודועכת באהבתה. זוהי האשה שלפתע באחד הלילות, נפל כוכב משמים אל תוך לבה והדליק שם משהו, ומאז היא נושאת את נר־התמיד בלבה. מכים אותה, יורקים לתוך פניה, מגרשים אותה, מרעיבים אותה, בוגדים בה – היא מרימה עינים תהומיות וכואבות ומדובבת בדבקות ובתפילה: "אני נשארת... אני לא אלך"! 
ובכן, רוצני לומר לכם, שאם השועל הזקן של הקלעים והבמה פרנץ מולנאר הצליח לשרטט את הדמות הזו – אין פלא, השכינה שורה תדיר על בעלי המקצוע! אבל הפלא מונח באינטרפרטציה הנפלאה של סנקובסקי. היא נתנה לנו את יוליה בהבנה, בסגנון, בתרבות, באינטואיציה וברגש של משחקת גדולה ונדירה. היא היתה – בשר ורוח – דמות קלסית, מצבה חיה ונצחית. וכל זה ניתן בפשטות,  בכנות, בלי צעקות ובלי התפרצויות, בלי ג'סטות ובלי תיאטרליות. היא נתנה לנו את יוליה בכח התאפקות בלתי רגיל, שרק משחקים מתי מספר מחוננים בו.
 
כל הלהקה ממלאה באמונה את עבודתה, וצריך לומר לאחרונה שהצלחת ההצגה נעזרת על ידי הלשון השוטפת והמתאימה של התרגום, פרי עטו של נתן אלתרמן, ועל ידי התפאורות הקולעות והחמימות של הציירת ג'ניה ברגר המהלכת בתוך חיינו האמנותיים בלוית מכחול, צבעים ועינים של אמן מבורך.
 
 
 א. רבינוביץ - דבר - 5.8.1935
קראתי את הרצנזיה של הח' א.  לובראני על הצגת "ליליאום" ("דבר" 30.6.35) לפני שראיתי את המחזה.  מתוך הרגל לייחס חשיבוּת לדעה המוּבעת ב"דבר" – נתמלא לבי ספיקות:  הכדאי לראות את ההצגה בכלל? הכדאי לבזבז ערב כדי לראות מחזה שהנו מוּרכב מ "50 גרם סנטימנטליוֹת מסוּלפת, 50גרם בדיחות דעת תפלה"?  הכדאי לראות את "אוהל" בקלקלתו, בהלכו אַחרי טעמם של "יושבי הקופירסטנדם, פאר ליין ופיפט אייבניו"..
 
בטחתי בכוחי לעמוד בפני פּיתויי "האפקטים... המהוּבלים בנבוּל־פה", הפקדתי את עצמי לסכנה להתחזק "להאמין כי אָכן זהו מחזה סוציאלי – והלכתי לראות את "ליליאום".  ומה נעימה היתה לי ההפתעה כשראיתי על הבמה הצגה מצוּיינה של מחזה טוב – מחזה המגלה לפני רואיו את אַחת מקרנות הזוית של העולם הקפּיטליסטי – המראה להם בקוים בולטים טרגדיה של אָדם חי שהעולם הזה לא נתן לו מקום בחיי היצירה, סירס את נפשו עד כדי כך שכל התחלה של כוונה טובה, כל ניצוץ של רגשות אָדם נהפך בידו למעשה פּשע או נבלה.  האָמנם אלה אינם "רקע סוציאַלי, הקובע את גורלו של הגבור"?
ודאי, "אין חלקנוּ והסימפּטיה שלנו עם הלילי ומים".  אולם, צער, צער אנושי עמוק צריכה לעודד פיגוּרה זו של בחוּר בריא וּמוּכשר, שלא נמצאָה בשבילו עלי אדמות כל מלאכה אַחרת מאשר "לתקוע את אצבעותיו המפוּנקות בכיסיהן הדלים של המשרתות",  אשר עולמו נהרס ברגע שלכן נתפּס לרגש אנושי, אשר אָף אַהבה, עמוקה לילדו העתיד מביאָה אותו לידי פּשע.  צער אליו ושנאָה אל המשטר, אשר ליליאום הנו פּרוֹדוּקט שלו ממש באותה "אם עלוּבה, כשהיא נאלצת מתוך עוני להוציא את בשרה השוּקה".
 
ייתכן שלא לכך התכוון מולנאר כשכתב את המחזה. ייתכן שאפשר להציג את "ליליאום" גם אַחרת – אפשר להבליט את המומנטום הפּיקנטיים בו, אפשר להפוך את האנושי אשר בו לזול סנטימנטלי, אפשר לעשות את ליליאום ל"גבור", אפשר לעשות את המחזה כולו לפאַרס. אולם עוּבדה היא שב"אוהל" הוּצג "ליליאום" אַחר, מחזה סוציאַלי המגלה בכנוּת וּבלא רחמים, איך יכול לעקם המשטר הקיים את דמוּתו של אָדם. ומכיון שהמחזה בוֹיים כמעט יפה והמשחק עומד על גובה רב, = אני מייעץ בלי היסוּס לכל החברים אשר לא ביקרו עדיין בהצגה זו:  לכוּ לראות את "ליליאום"!