את המחזה "מיסטר קיבוץ" כתב מרטין רוסט (שמו הספרותי של מכסימיליאן מאיר רוזנקרנץ) שהיה מחזאי, מערכונאי ושחקן. נולד ברומניה בבוקובינה ובגיל שלוש עברה משפחתו להתגורר בגרמניה. ב-1932 עבר לשוויץ, ושיחק גם שם. בגלל מחלה קשה פרש מן המשחק והחל לכתוב מחזות ותסכיתים. רוסט נהרג במלחמת העצמאות ב-17 במאי 1948.
אלתרמן שיתף פעולה עם מרטין רוסט עוד קודם להצגה "מיסטר קיבוץ" בתאטרוני הקברט סדן ופפיליון ואחר כך בתאטרון המטאטא. בדרך כלל תרגם אלתרמן את המערכונים של רוסט מגרמנית לעברית אלא שהפעם התבקש לתרגם מחזה שלם, שנתפר לפי הצרכים, היכולות והמגבלות של תאטרון המטאטא.
על רקע תמונות מחיי היום-יום של קיבוץ משמר הגליל מגולל המחזאי את עלילתו של חבר קיבוץ, דוד, בנו של סם גולדפן, אורח לא קרוא במשמר הגליל. גולדפן נוהג בקיבוץ כבתוך שלו, מתוך שנדמה היה לו כי המקום אינו אלא האחוזה שרכש בנו ושחברי הקיבוץ הם עובדיו. טעות זו מחוללת שורה של אי-הבנות שמקורן בפער שבין ערכי הקיבוץ לבין הערכים של העולם הקיפטליסטי שממנו בא האורח - והיא שעושה את המחזה למעין קומדיה של טעויות.
אלתרמן כתב למחזה שלושה פזמונים ואותם הלחין נחום נרדי, מלחין ופסנתרן בעל מוניטין, שהיה מחברם של כמה מן הלחנים הפופולריים ביותר בימי היישוב. הפזמון "שיר העבודה" זכה לפופלאריות גדולה.
כָּחֹל יָם הַמַיִם
נָאוָה יְרוּשָׁלַיִם
אוֹרִים הַשָּׁמַיִם
עַל נֶגֶב וְגָלִיל
השיר, הבנוי כתפילה, הושר ע"י השחקנים בסוף ההצגה, כשהם ניצבים בקבוצה ופניהם אל השמש העולה.
אלתרמן כתב את השיר כפרודיה על תרבותניקים בקיבוצים החורזים מים עם שמים, וביכולת מקומית מחברים "תפילות" במילים גדולות.
הצגת הבכורה התקיימה בתאטרון המטאטא ב- 25.5.1943
מידע זה מתבסס על הביוגרפיה "אלתרמן" מאת דן לאור (הוצ' עם עובד, 2013, עמ' 291-290) ועל אתר זמרשת
לאה גולדברג - דבר - 4.6.1943
קומדיה של מצבים, של החלפות וטעויות. קומדיה קלה מאד בלי נסיון לדשן את הקלות הזאת בערכים נפשיים, ולהמליח במלח הסאטירה החריף. הכל מבדח, הכל משעשע, דרך אגב נאמרות כמה וכמה עקיצות קטנות, דרך אגב מבצבץ משהו מיחס בקורת פשטנית ביותר על חיי הקיבוץ. אך בדרך כלל הדגשת הסימפּאטי והתמים שבקיבוץ צעיר, ובעיקר – מלאכה זריזה של אדם היודע לכתוב מחזה, הבונה את העלילה בדרך משעשעת וביד בטוחה, והפתרון הסופי המניח את הדעת, "האֶפי אֶנד" נוּסח ציונות והקרן הקיימת. הכל כשוּרה. נראה כי הפּעם מחבר המחזה מ. רוסט עשה את מלאכתו מתוך רצון ובדיחות הדעת. זהו נסיון ראשון לכתיבת קומדיה ארצישראלית בלא פּרטנסיות יתירות, אך מתוך חוּש במתי בריא המוּתאם בהחלט לתיאטרון אשר בו מוּצג המחזה. מבחינה זו הנסיון הצליח. ועל אחת כמה דברים שאינם מתקבלים על הדעת – כגון ילד ראשון בקיבוּץ צעיר, אבל הקיבוּץ, כנראה, יושב כבר על אדמתו ויש לו משק משוּכלל למדי ורפת משוּכללת מאד, או, למשל, ז'ורנאל האָפנה, אשר חברות הקיבוּץ רואות אותו בפועל ממש בפעם הראשונה בחייהן, על כל אלה מכפּרת אותה השתלשלוּת של "qui pro quo" עליזים, אשר צחוקו של הקהל מעיד עליהם כי נעשוּ בהצלחה יתירה.
כמה סצינות עשוּיות בחריפוּת ובפקחוּת, כן "הסוד" המתפשט בן רגע בכל רחבי המשק, או הקונפרונטאציה של שני המתחרים האמריקניים על הקרקע של הקרן הקיימת.
חסרה הצדקת־מה בעלילת המחזה לדמוּתו של הערבי המופיע תמיד ללא קשר אמיתי לפעוּלה, אם כי יש בו משהוּ מן הדבק המחשבתי לגבי רעיון המחזה.
המשחק בדרך כלל קצוּב וקל, אם כי אין שכלוּל סופי לרוב הטיפוּסים והם סכימאטיים יתר על המידה. הנסיון לתת את הפשוּט והטבעי הפך כאן במידת־מה ל"נונשלאנטיות" ולפעמים יש לך ההרגשה כי השמקחים מרגישים את עצמם על הבמה "כמו בבית" במידה שהיא למעלה מדרישות התיאטרון, כך למשל עשוּי בעיקר תפקידו של מזכיר הקיבוץ (י. פאסובסקי) וחיים (מ. רוזין) המיטיב, אָמנם לשיר את הפּזמון (בעיקר בדוּאֶט עם זלצמן), ותפקידיהן של שלוש הבחוּרות (שינדלר, זלצמן, רוזובסקה) שכוּלן אָמנם נעימות וחביבות מאד, אך חסר בהן משהוּ יסודי שבמשחק, אותו המעט שבמעט הנותן לטפוס את ההצדקה האמנוֹתית האָחרונה. גם ש. רודנסקי המצליח, בדרך כלל לשחק את הבחוּרים הפּשוּטים והעליזים, ממזג הפעם, שלא כדרכו, משחק טבעי ושופע עם צעקנוּת יתירה (ביחוד בסצינה של הצחוק, כאשר המשחקים בעצם כל כך מרבים להתגלגל בצחוק עד שנוטלים הם את האפשרוּת הזאת מן הקהל). ולעומת השיטה הזאת של הפּשטנוּת נראות שתי דמוּיות אחרות כ"שחקניות" יתר מכפי הצורך – ההבדל בין "כמו בבית" של הנזכרים לעיל ובין "כמו על הבמה" בגרוטסקה של ה"תרבוּתניק" אצל י. טימן ובדקדוּקי־תנוּעה ומימיקה יתירים אצל ב. לונדון שהמתיק מאד את דינו של אותו אבא קיבוּצי, ההבדל הזה בולט מאד. וראוּי היה לו לבמאי י. אוקסנברג להסב על כך את לב חבריו ולטשטש ככל האפשר את הקוים המזדקרים שבשתי הקבוּצות הללוּ – להביאָן לידי איחוּד־מה.
כשני תפקידים מוצלחים ביותר יש לציין את מ. חורגל – האמריקני העשיר, ואת ר. ליכטנשטיין, המתחרה בו. חורגל מצטיין בבהירות קוי הטיפּוס, בדיבור ברוּר והדגשה מוּצלחת מאד של המגוחך מבלי לחרוג ממסגרת הריאליזם. ר'. ליכטנשטיין שופעת אותו חום משחקי מצוּיין אשר רק לעתים רחוקות מצאנוהוּ על מיטב הבמות, הטבעיוּת שבמשחקה משכנעת, לא רשלנית, מדברת על הלב ונראה, כי בתפקיד זה "מצאָה את עצמה", אין ספק כי תפקיד זה הוּא ממיטב הופעותיה על הבמה שלנוּ.
בקוים מעטים ובצמצוֹם טוב שיחק י. אוקסנברג את הערבי.
התפארה של ע. לופטגלאס נאה ונוחה למשחק. המוּסיקה של נרדי אינה מצטיינת במקוריות יתירה, אך נקלטת על נקלה. מה שחשוּב מאד במחזה מסוּג זה, ויפה מאד נגינת הארקורדיון של קרונפלד.
בדרך כלל הרי זה נסיון לתת קומדיה ארצישראלית קלה והנסיון עלה יפה על אף כל הקשיים שבו ואין לזלזל בכך.